עוד לא יבש הדיו

זרועות הטבעת

___________________________חלק 1 ____________________________

כשיצאתי באותו יום מהמשרד נמזג באוויר ריחו של הים, הרוח הנעימה שנשבה הפכה את ההחלטה לחזור הביתה ברגל לקלה ופשוטה, אפילו שמחתי על שהשארתי את רכבי היום בבית. התחלתי לפסוע במעלה הרחוב אשר בטבורה של העיר תל אביב. היתה לפני שעה של הליכה נמרצת לביתי בגבעתיים ואני ניגשתי לפעילות בהנאה גלויה. שלט הרחוב אחד העם העלה בי הרהורים משעשעים וציניים על האיש שהרחוב בו פסעתי מנציח את שמו, כמה טעויות יכול אדם לטעות ועדיין להיחשב אושיה מדינית תרבותית.

"לא זו הדרך" צחקקתי לעצמי ועניתי לאיש המונצח "שוב טעית ! זאת הדרך לביתי כמו שזאת הדרך של העם היהודי לרשת מחדש את הארץ" לא יכולתי להאשים אותו, מה כבר הבין פקיד חברת התה ויסוצקי בנפש האומה.. מה מבינים אנו ומה מנהיגנו ? הנה אנחנו כאן מתגברים על צרותינו המתחדשות עלינו לשווא, הנה בתוך הישימון הזה בזיעת אפנו ובדמנו המרווה את האדמה הצמאה הזאת, אנו מצליחים יותר טוב מכל מי שניסה כאן בעבר.

הרהורי נקטעו, תשומת ליבי הוסחה לרגע בשל הבזק אור, נצנוץ חד שעלה מבין אריחי המדרכת המתפוררת, כמו כוון לעיני הרגישה לאור, עד כדי שסימא אותה לדמע.

נעצרתי ושבתי צעד אחד לאחור, רכנתי ואספתי את החפץ, טבעת כסופה עטורת אבן שחורה. במבט ראשון לא יכולתי להחליט אם נועדה לידה של אישה או גבר, היא נראתה לי גדולה מכפי מידת אצבעי. הבטתי לצדדים, אנשים חלפו על פני, בריות טרודות במשא יומן, איש לא הבחין בי מרים את הטבעת. הנחתי שהיא לבטח נשמטה מאצבעה הדקה מידי, של אישה שעברה כאן ברחוב לפני.

לא יכולתי להעריך את טיבה של המציאה, אבל ידעתי שברחוב אלנבי החוצה בסמוך, אוכל למצוא צורף שהוא לבטח יוכל להעריך את שווי הטבעת. מייד פניתי שמאלה והחשתי צעדי. 

בתוך מספר דקות הגעתי לחנות תכשיטים גדולה, מוכר צעיר ומטורזן הפנה אותי לחדר פנימי, שם ישב אביו ועסק בצורפות.

כשהסטתי את הוילון ונכנסתי לחדרו הוא נשא אלי זוג עיניים כחולות, עכורות ושואלות.

ניגשתי אליו והנחתי את הטבעת על שולחנו ללא אומר.

הוא הרים את הטבעת ובחן אותה ואז הביט בחטף בכפות ידי ושאל אם אני מעוניין להצר את הטבעת.

"לא" עניתי לו, "מצאתי אותה ברחוב וחשבתי שמא תוכל להעריך את שוויה." הוא החווה לכיוון כיסא ואני ניגשתי והתיישבתי בעודו מניח את הטבעת על השולחן ומקרב אליה זכוכית מגדלת, לאחר מכן הרים שוב את הטבעת שפשף והקיש עליה במוט מתכת דק ושוב מניח אותה ובוחן תחת זכוכית מגדלת.

לאחר דקות ארוכות של בחינה הוא הרים ידיו בסימן של ייאוש ואמר "אין לי יכולת להעריך את שווי הטבעת, לא ראיתי חומר כזה מימי, זה כנראה חומר סינתטי חדש... למרות שזה מתנהג כמו אבן, או אולי חומר מן החי... מעולם לא נתקלתי באבן שכזאת, אבל לך תדע היום הסינים האלה מייצרים הכל" דיבורו הפך למלמול ואני מיהרתי לאסוף את הטבעת ולהסתלק משם.

המשכתי לפסוע ברחוב אלנבי עד שהגעתי לחנות תכשיטים אחרת, למרבה הפתעתי תגובת הצורף היתה דומה. המראה חזר על עצמו בואריאציות שונות, בעוד שלוש חנויות אחרות עד שהחלטתי לוותר על הערכת שווי הטבעת.

החזרתי אותה לכיסי ושבתי ללכת לביתי. חשתי בנוכחות המתכת הקרה בכיס מכנסי, מדי פעם שלפתי את הטבעת מכיסי והבטתי בה. השמש היתה במסלול הסתלקות אדמדם ותאורת הרחובות טרם עלתה, אך האבן השחורה בהקה כאילו באור פנימי שבא מתוכה. השבתי את הטבעת לכיסי, שב ומרגיש את נוכחותה הקרה של המתכת, אך מייד שבתי להעלותה משם ולהביט בה. מכונית אודי אפורה שחנתה בצד הדרך הדליקה אורותיה, המנוע כבר הותנע, אך אני מיהרתי לקרב את הטבעת אל פנס הרכב לפני שיסתלק משם, מה שראיתי כשהבטתי באבן השחורה גרם לי לבהלה רגעית ולצמרמורת שזחלה במעלה גווי עד לשתי אזני הבוערות - האור של פנס המכונית כמו נשאב אל שחור אבן הטבעת, מבלי שהוחזר גם לא נצנוץ קל מהאבן השחורה.

נהג המכונית שתמה לפשר מעשי צפצף בכעס ואני משכתי בבהלה את ידי האוחזת בטבעת. במהלך התנועה החפוזה פגעה הטבעת קלות בפנס הרכב זכוכית הפנס נסדקה ברשת של סדקים ובתוך שניות נשברה ונפלה ארצה.

נשארתי קפוא על עומדי, שברי הזכוכית לרגלי. שמעתי את דלת המכונית נטרקת ובתוך שניות שמעתי את קול גערתו של הנהג הכעוס הוא היה בחור גבוה שנשא לכלימתו, כרס עגלגלה הדור בחליפה ממיטב המעצבים "תגיד לי, מה לכל הרוחות אתה חושב שאתה עושה לפנס המכונית שלי ? " הוא שאל. נעמדתי מולו והצגתי את הטבעת, "בסה"כ רציתי להביט בטבעת באור מכוניתך ואתה צפצפת כמו אידיוט והבהלת אותי ומהבהלה נתתי מכה בידי על הפנס. אין לי מושג איך הוא נשבר"

הוא הצביע על הטבעת וצעק "עם הטבעת נתת מכה בכוונה בכדי לשבור את הפנס, בגלל שצפצפתי "

השבתי לו בקול שקט "אולי זה מה שהייתי צריך לעשות, אבל לא מה שעשיתי. ראה את הטבעת הזאת, אתה חושב שהיא מספיק כבדה בכדי שתשבור פנס של רכב ?" קרבתי את הטבעת בתנועת איום לפרצופו המאדים. ידעתי שאני מסתכן בתגובה אלימה מצידו אבל הייתי מוכן להתפתחות כזאת. 

הוא פרש את ידו למולי וציווה "תביא את הטבעת אני רוצה להרגיש את המשקל שלה" הנחתי את הטבעת בידו והוא הקפיץ אותה קלות כמו להרגיש את משקלה ואז קרב אותה אל הפנס החשוף. באותו רגע קרה דבר מדהים ומפחיד כאחד, אלומת האור ממנורת ההלוגן כמו נשאבה כולה אל תוך שחור האבן, יכולנו להבחין רק בשובל צר של אור שעמד בין המנורה לטבעת ותו לא ! התדהמה ניכרה בפניו כפי שנכרה בפני, הוא הביט עלי כלא מאמין ואז אמר "אני לא יודע איזה חומר יש לך שם, אבל אני לא מחזיר לך את הטבעת עד אשר תשלם לי את מחיר הפנס ששברת" כשסיים את דברו המשיך להביט בי בהתגרות, במקביל קפץ אצבעות ידו שהחזיקה את הטבעת לאגרוף, אך לא לזמן רב, לפתע הוא פלט זעקת כאב ושמט את הטבעת מידו "ההאאך.. אי.. אי.. חטפתי כוויה מהטבעת המחורבנת שלך !" רכנתי מייד והרמתי את הטבעת. המתכת היתה קרירה כמו קודם. "אני לא מבין ממה קבלת כוויה, הטבעת לא חמה" הוא הביט בי בפלצות וגמגם ,מה קורה פה ? אה ? תגיד לי !"

"תשמע חבר" ניסיתי להרגיע אותו, "אני אשלם לך על הנזק לפנס. אתה לא צריך להיכנס לפאניקה. הנה תרשום את כתובת המסנג'ר שלי תכתוב לי כשתדע כמה עולה התיקון ואני אשלם לך"

הוא ניגש לרכבו ושב מייד עם עט ופיסת נייר הכתבתי לו את כתובתי והוא רשם ביד רועדת, לא מצליח להצניע את הסערה שהתחוללה בו.

מיהרתי להסתלק מהמקום תוך שאני מהרהר ביני לביני שהטבעת הזאת הולכת לעלות לי יותר ממה שחשבתי. משום מה לא היה בי כל היסוס, לרגע לא עלה בי ספק לגבי היותה שווה את המחיר.

מגעה הקר של הטבעת בכיסי הוא שגרם לי שוב ושוב להוציאה ולהתבונן בה, עודי הולך ומביט בה חשבתי לעצמי שמחר אכנס שוב לצורף ואבקש ממנו להקטין את הטבעת ולהתאימה לאצבעי.

תופעת ניקוז אלומת האור העסיקה את מחשבתי כל הדרך לביתי. כשהגעתי הביתה הנחתי את הטבעת על מנורת ההלוגן הגדולה שבסלון, זאת היתה מנורה עמוד חזקה בהספק של 500 וואט, שהיתה מסוגלת להאיר את החדר באור נגהות. משכתי את העמעם לאט עד הקצה העליון של העוצמה, אך החדר נותר חשוך. טיפסתי והבטתי על הטבעת והפעם לא נבהלתי מהמחזה שחזר על עצמו, האור נבלע כולו אל תוך האבן השחורה.

לאחר היסוס קל החלטתי להשאיר את הטבעת במקומה, מחשבה עלתה בראשי, שאולי האבן נטענת באור בדרך זאת עד שתתמלא ותטען בכמות האור הנחוצה לה ואז תשוב להחזיר את האור. חשבתי שאולי היה זה סוג חומר מיוחד במינו, בעל תכונת צבירת אנרגיית אור, אם היה זה נכון או לא, הנחתי שרק ימים יגידו. בינתיים העליתי אור במנורות התקרה וחזרתי לשגרת יומי.

בעשותי כן, חשתי תחושת רוגע מסוימת מזדחלת רכות אל גופי המתוח, לראשונה מאז מצאתי את הטבעת, באופן מפתיע ואולי אף פלאי, היא הפסיקה להטריד את מחשבותיי.

_____________________________חלק2_________________________________

בבוקר יום המחרת לא התקשיתי לזכור את הטבעת. היות והבוקר בישר את המשכו של היום האביבי, ביכרתי שוב להשאיר את מכוניתי בבית. בשעה שמונה המתנתי למונית, משקיף ממרפסת ביתי, קורא את חדשות הבוקר ממחשב נישא באתרי החדשות השונים ולוגם קפה חיוור של בוקר, נטול קופאין ונשמה.

צפצופה המרגיז של המונית החריד את שלוות הרחוב. אך אני כבר הספקתי להתעדכן ולסיים את הקפה והייתי נכון להתחיל את יומי. בדרך החוצה שלחתי יד זהירה ומהוססת אל הרפלקטור העליון של מנורת העמוד ומיששתי דרכי אל הטבעת. למרבית הפלא היא היתה קרה ואפילו נעימה למגע. משכתי אותה בזהירות, מבחין איך אור המנורה נמשך באלומה גמישה אל האבן השחורה עד שהרחקתי את הטבעת כדי 30 סנטימטר מהנורה ואז בהדרגה שב אור המנורה להציף את החדר, המואר בלאו הכי.

נהג המונית השיב בחיוך רחב לברכת השלום הצנועה שהפטרתי, "ג'יבנצ'י ג'נטלמן ! " הוא הכריז בקול "אני מריח את האפטרשייב המושלם, אין בושם טוב ממנו, בחורות לא עומדות בריח הזה, כל הכבוד לך גבר גילית את הסוד ! תגיד, בטח יש לך משהי בעבודה, תגיד " החוויתי לו לשלילה ופשפשתי בזיכרוני, מנסה לשחזר במוחי את צעדי היקיצה שלי הבוקר... קימה מאוחרת הליכה למקלחת, מים קרירים, מתחמם, מתחמם, טוב... צחצוח שיניים, באמבטיה תחת זרם המים, יוצא, גילוח, חוזר לחדר השינה ו... "נכון זה היה ג'יבנצ'י ג'נטלמן" הנהג ממש צהל "בטח שנכון, אני מזהה את הבושם הזה ממאה מטרים"

הוא לא היה צריך לשאול אותי ליעד נסיעתי היות ולא היתה זאת  הפעם הראשונה שנסעתי איתו. תחנת המוניות היתה ממוקמת מתחת למשרדי החברה בה עבדתי.

הפעם ביקשתי ממנו לעצור ולהוריד אותי בפינת הרחובות מונטפיורי ואלנבי, צמד מוזר שכזה, גנרל אנגלי שכבש את ישראל מהטורקים ונדבן יהודי עשיר. היו להם 24 שנים משותפות בכדור הארץ אבל הם לא נפגשו מעולם. הרחובות מסתבר כן נפגשים וקרוב מאוד לאותו צורף תכול העיניים העכורות.

הבן המטורזן קידם את פני כשהוא עומד במקום בו מצאתיו בביקורי הקודם, כאילו לא מש משם מעולם. בירכתיו לשלום והמשכתי לחדר הפנימי. אביו ישב בכיסאו זעוף פנים "אני לא מכיר את החומר הזה, אמרתי לך !" הוא ירה לעברי מייד שהבחין בי. היסיתי אותו בתנועת ידי "כל מה שאני מבקש הוא שתקטין מעט, תתאים את הטבעת הזאת לאצבע שלי" הוא התרצה, פתח מגירה בשולחנו וללא אומר השליך לעברי חישוק מתכת גדול שעליו צרור טבעות ואמר ביובש "תמדוד ותגיד לי איזה מתאימה לך", מדדתי ומצאתי את המתאימה הוא קבל מידי את הצרור ובחן את הטבעת שהתאימה לפרק אצבעי,  22 מילימטר" הוא אמר בטון פסקני, שלי נשמע כמו שנאמר על ידי מי שרצה להיות בטוח שאינו טועה. הוא מדד את הטבעת שמסרתי לו ומלמל "24 מילימטר צריך להוריד שני מילימטר, אממ.. תשאיר לי מספר טלפון שלך ותחזור עוד שעה". "בשביל מה אתה צריך את מספר הטלפון שלי ?" "אני לא צריך, רק ליתר ביטחון, שיהיה. מעולם לא התקשרתי לאף אחד אלא אם הוא השאיר משהו כאן ולא חזר שבוע או יותר. אתה יודע, פעם כבר קרה לי שהתקשרתי למישהו שהזמין אצלי תכשיט זהב ולא חזר לקחת אותו, אתה שומע, זה סיפור אמיתי, תאמין לי" "שומע " עניתי לו בחוסר סבלנות והוא המשיך, " הבן אדם לא חזר ואני חיכיתי לו שבוע ואז התקשרתי, לא תאמין, עונה לי אשתו ואומרת  שהוא מת. אני מתנצל ושואל אותה מתי זה קרה והיא אומרת לי שלפני שבוע הלך ברחוב ופתאום חטף התקף לב ונפל, מת ! נו מילא, מת, מת, אחר כך אני מספר לה שהוא היה כאן והזמין אצלי איזה תכשיט והיא מתחילה לברר איתי לגבי התכשיט ובסוף אני שומע שהיא בוכה ואני חושב שאולי הוא קנה לה ורצה להפתיע אותה או משהו כזה אבל אז היא מתחילה לספר לי שהיתה לו פילגש והוא קנה את התכשיט עבורה ובכלל היא פתאום אומרת לי, שהוא מת כשהיה עם הפילגש שלו... אתה יודע ממש באמצע הוא מת לה" רשמתי לו את מספר הטלפון שלי על פיסת נייר מקומט שהוא דחף על השולחן לעברי, נפרדתי ממנו בניד ראש ונפניתי לדרכי.

שעה קלה לאחר הגעתי למשרד צלצל הטלפון הסלולארי ומספר בלתי מזוהה הופיע על הצג. "שלום זה אלברט מהחנות, הצורף כן ?" זיהיתיו לאחר המילה הראשונה שאמר למרות שקולו נשמע שונה לחלוטין, נרגש, כמעט היסטרי, השבתיו ב"כן" קצר והוא הסתפק בו והמשיך "מהיכן השגת את הטבעת הזאת ? " היססתי לרגע לפני שהשבתי לו "מצאתי אותה ברחוב אחד העם אתמול. מדוע אתה שואל ?" הוא השיב מייד "אני לא יודע מאיזה חומר היא עשויה" "את זה אמרת לי כבר אתמול" השבתי לו והוא המשיך "אני לא מתכוון לאבן השחורה המוזרה הזאת אלא למתכת, זה נראה כמו כסף, אבל זה לא כסף. האמת שזה לא חומר שאפשר בכלל לחתוך אותו. תשמע זה בטח איזה פטנט סיני או משהו שאני לא ראיתי בחיים שלי" "רגע " אמרתי, "מה אתה בעצם רוצה לומר לי, שאני צריך לשלם לך יותר כסף, כמה ?" הוא נשמע כמי שנעלב מדברי, "מה כסף כסף ? אני אומר לך שלא ראיתי חומר כזה. אתה יכול לבוא ולקחת את הטבעת שלך אני לא לוקח כסף אם אני לא מצליח לעשות את התיקון. "

הדבר האחרון שרציתי לעשות עכשיו, היה לחזור אל החנות. מרגע שנכנסתי למשרד, שקעתי מייד במשימות יומי ולא היה בי שום רצון לנתק את עצמי ולו למספר דקות "תשמע" אמרתי לו "אולי תנסה עוד פעם ? תתייעץ עם המומחים האחרים, אתה בטח מכיר אנשים שיודעים איך לטפל בחומר הזה"

הוא היסס, התלבט, מעברו השני של הקו יכולתי לשמוע את נשימותיו הכבדות, נשימות של איש זקן "טוב בסדר, תבוא בסוף היום, נראה מה אפשר לעשות בינתיים. אם אני מצליח זה יעלה לך כפול מהמחיר הרגיל"

הסכמתי והוא מיהר לנתק את השיחה ולשוב לעיסוקיו.

כשעה לאחר מכן, עלתה בי פתאום מחשבה לסור אל החנות ולקחת את הטבעת. מן דחף שלא ידעתי להסביר. דחיתי את המחשבה שוב ושוב עד שבהיסח הדעת לפתע מצאתי עצמי מחייג למספר של הצורף שנשמר אצלי בטלפון מאז שיחתנו.

לאחר מספר צלצולים ללא מענה ניתקתי. תחושה של אי נוחות ליוותה אותי במשך יתרת יום העבודה. סיימתי את יומי במשרד מוקדם וכבר אחה"צ יצאתי בדרכי אל הצורף.

עננה כבדה ממטירה גשם עכור של צרה המתרגשת עלי לבוא, ליוותה אותי בדרכי באותו אחר צהריים שמשי, של אביב תל אביבי.  

במחשבתי נלחמתי ללא הרף באינטואיציה הבלתי נלאית שייסרה אותי מאז שעות הבוקר. בפנייה שמאלה לרחוב אלנבי חשבתי שמייד אגיע אל חנותו של הצורף הזקן, אקח את הטבעת ואשלם לו את שכרו.

רק בדבר אחד הייתי משוכנע ללא צל של ספק, גם אם הוא נעזר בטובי המומחים שהכיר הוא לא ידע לעולם להסביר לי את מקור החומר ולא את טיבו.

דלת החנות הסגורה בישרה לי רעות. תחושה כבדה הפכה להלמות לב שהדהדה ברקותי. דחפתי פנימה את הדלת והיא נענתה לי באנחה מתכתית. הצעיר המטורזן ישב, שלא כקודם, על ספסל עור כחול שיועד ללקוחות. ראשו חפון בין שתי ידיו ושערו סתור. כשהבחין בהיכנסי הרים אלי מבט דואב. שאלתי "איפה אביך ?" והוא צמצם את עיניו והביט בי כמנסה להיזכר מי הייתי, אך מייד התעשת, קם וניגש אל מאחורי הדלפק, פתח מגירה מוצנעת, דלה מתוכה את הטבעת והניחה על הדלפק. "קח, הוא לא הצליח לסדר לך אותה, החומר הזה הוא יציקה קשה מאוד, אי אפשר לחתוך אותה, גם פצצת אטום לא תשרוט אותה. קח, קח אותה, מזל רע היא הביאה לנו" התקרבתי אליו והנמכתי את קולי בצנעה, "תשמע" אמרתי לו "אני רוצה לשלם לכם על המאמץ, בכל זאת עבדתם... "

הוא החווה לי בידו לביטול, לא רוצה כסף ממך, זה מזל רע. לך, לך מפה. שלום"

"איפה אביך ?" חזרתי על שאלתי, הוא לא ענה רק שב והחווה לי בידו ללכת. לקחתי את הטבעת מעל הדלפק ויצאתי. מישהו עמד בחוץ והדביק מודעה על שמשת החנות, מודעת אבל ... אלברט חזן הודיעו האותיות השחורות. עמדתי והבטתי בו עד שלכדתי את מבטו ושאלתיו לסיבת המוות, "התקף לב" הוא ענה לי לקונית ושב לעיסוקיו.

בידי חשתי את הקרירות של המתכת המושלמת. פרשתי את אצבעותיי והבטתי בטבעת. לראשונה זה שעות רבות, חשתי שלווה ורוגע מבורך. כמו בטקס נישואין הושטתי את קמיצתי אל הטבעת וזו החליקה אל אצבעי וחבקה אותה ברכות. הבטתי נפעם איך התאימה עצמה עד שהיתה חלק ממני.

לא חשתי פליאה, לא מורא ולא חרטה. דמעות עמדו בעיני ואני שבתי בדרכי, לביתי כמו הייתי הוזה.

________________________________חלק 3__________________              

בכל הדרך חזרה הפכתי בדבר, משהו בתוכי ידע בביטחון שהיה קשר בין מותו של אלברט חזן לטבעת שכעת עיטרה את אצבעי בבוהק שחור מפתה. מה גילה בה אלברט שהסעיר את רוחו, שריגש אותו באופן שליבו לא יכול היה שאתו ? הוא הרי ניסה לחתוך את המתכת הקשה שרק לפני רגע התאימה עצמה לאצבעי כמו היתה עשויה גומי רך, אולי נתקל בתגובה מוזרה כשניסה לחתוך את המתכת ונבהל ?

חציתי את הכביש ושמתי פעמי אל עבר חנות לממכר כלי עבודה, כעבור דקות יצאתי משם מצויד במשורית מתכת איכותית. שלפתי את הטבעת מאצבעי, היא החליקה ללא קושי, בניגוד לאחיזתה ההדוקה. הנחתי אותה על משטח בטון של מעקה מזדמן והתחלתי במלאכת החיתוך.

המתכת נכנעה ללהבי המשורית ללא קרב, חרצתי חריץ עמוק במתכת ועצרתי פעולתי, נדמה לי שפיתחתי קשר אמביוולנטי לטבעת הייחודית הזאת, מחד חשתי כוונדל למראה החריץ שנפער במתכת המושלמת, מאידך האשמתי את הטבעת במותו של הישיש עכור העיניים התכולות. בסערה גלויה השבתי את הטבעת לאצבעי, בתוך שניות חשתי איך היא מתהדקת על אצבעי מתאימה עצמה בעצמה ורגע לאחר מכן נותר בתחושתי רק טעם מגע לפיתתה הפלאית. הבטתי בה כרוכה על אצבעי והיא היתה זוהרת בשחורה וכסיפתה.

סימני פגיעת המשורית נעלמו כלא היו. הסרתי את הטבעת ובחנתי אותה שוב ושוב, לא היה כל זכר לחתך שעשיתי.

באותו רגע לא היה בי ספק שפלא כזה יכול להדהים עד מוות צורף זקן.

כששבתי לביתי ירד כבר הערב, חשתי את הלאות מתפשטת באברי והפקדתי את גופי למשמרת ארעית, על הכורסה התלויה שהתקנתי, למורת רוחה של זוגתי, בחדר השינה. בתוך דקות ספורות נרדמתי. כשהתעוררתי חשתי בכוחות מחודשים שהיו מתעצמים בגופי. כאב הדלקת בגיד הכתף שייסר אותי בחודשים האחרונים, היה כלא היה.

בערב מאוחר יותר, כשהדלקתי את המחשב מצאתי הודעה מכתובת לא מוכרה. נמרוד ריח, מתקרא נימי בקיצור, הוא הנהג של האודי האפורה מאחר הצהרים אתמול. זיהיתי את תמונתו בפרופיל שהוצג על מסך המחשב שלי, באדיבות מיקרוסופט. הודעתו היתה קצרה ועניינית, מחיר הפנס בתוספת התקנה 4750 ש"ח.

לא היתה לי שום כוונה לשלם לו את מחיר הפנס כפי שציין, השבתי לו בקצרה "הגזמת, אני מוכן לשלם חצי" תשובתו לא בוששה להגיע "אתה צריך לשלם לי את מלוא הסכום כי אתר שברת"     

אני לא נמנה עם קבוצת האנשים המאמינים בוויכוח. זוגתי סובלת לא מעט מתת התכונה הזאת שלי. אני מאמין שאדם יכול להגיע למסקנה בעצמו ובדרך כלל אני גם חסר סבלנות לזולת. שילוב של שתי תכונות אלה הביא אותי לכתוב לו את התשובה הבאה "קח לך יום לחשוב ואז תחליט אם אתה מסתפק בחצי וחותם על כך, או שאינך מקבל ממני כלום"

הוא לא קבל את הצעתי. והחל לאיים עלי שהנושא יגמר בבית משפט, שיש לו חברים בכל מיני מקומות ובעוד כל מיני מרעין בישין שצפויים לפקוד אותי אם לא אענה לדרישתו. בדברים שכתב הוא ציין את עצם היותו עורך דין המתמחה בתביעות מסוג זה ועובד במשרד עורכי הדין המפורסם שטמפלר את קידר. עניתי לו בהקנטה, שאם שמו אינו מופיע בשם המשרד כנראה שהוא לא כזה מקצוען ושעכשיו נוכח תשובתו אני מקצר את הזמן שאני נותן לו להחלטה ב 12 שעות.

חייכתי נוכח מאמציו להרשימני והוא המשיך בשלו. לפתע משהו מוזר התרחש, זה היה ברגע שהוא רשם את המשפט "אתה עוד תצטער עעעע " ההודעה הבאה היתה "רגעעעע" ואז הבחנתי בשינוי בתצוגת תמונתו בתוכנת המסנג'ר, לרגע התמונה כמו התחלפה בסרטון וידאו שתיאר מהלך רצח של נמרוד ריח, זה התחיל בדמות שצצה ונראתה במטושטש מאחורי ראשו דמות דקת גזרה ובידה סכין גדולה. התוקף המסתורי נעץ את הסכין בצווארו של נמרוד עד שחדרה אל תוך ראשו. דם ניגר מעיניו ומצווארו וראשו נשמט אל המקלדת שעל השולחן שמולו ישב. הדמות המסתורית נעלמה מהתמונה ותמונתו המקורית התחלפה בצלמית ברירת המחדל.

"הי מה קורה לך שם ?" שלחתי אליו הודעה ,איך עשית את זה ? לא ידעתי שאפשר לשים סרטון במקום תמונה..." ...הוא לא השיב לי. המשכתי "אז מצאת דרך מאוד מקורית לשכנע אותי, להתראות מטורף " שום תשובה לא הגיעה מהצד השני.

התמונה על צג המחשב שלי החלה להתעוות, לפתע הבחנתי בנוזל סמיך הניגר על מסך המחשב. "מהיכן לכל הרוחות הרטיבות הזאת ?" מלמלתי לעצמי ומחיתי את הנוזל בידי. כשהשבתי ידי והסתכלתי עליה היא היתה מגואלת בדם. לא היה בי ספק שהיה זה דמו של נמרוד.

_________________________חלק 4______________________________            

החניתי את מכוניתי ברחוב הירקון אשר על חוף תל אביב ויצאתי אל הרחוב נושא עמי את הטבעת על פרק אצבעי ואת סודי על כלונסאות נשמתי הנתמכת לעייפה. הערב פינה את מקומו ללילה ואורותיה של העיר שיוו לרחוב נופך רומנטי ששאב לתוכו גברים ונשים, זוגות זוגות איחד אותם בפינות מוארות באור קלוש עומדים ומדברים או ישובים זה לצד זה על ספסל או מעקה אבן או כרוכים זה בתוך זה על פיסת חוף ים בצד הדרך.

שמלות צבעוניות או מכנסי ג'ינס אופנתיים, חולצות, גופיות, שיער מתבדר או אסוף, קולות ודממות, כל אלה אספוני בחום לתוכם או שמא לתוכי. הלכתי לבדי בין אדם ולא ידעתי את נפשי לשאול או להשיב. מעולם לא הבנתי את משמעות תכונתו של האח הרביעי בהגדה של פסח, זה שאינו יודע לשאול, עד שעכשיו פתאום חשתי הזדהות עמוקה עמו.

כל ניסיוני וכל הגיון הברזל שעמד לי כל חיי לשרתני, להאדיר את שמי בעיני מכרי ולפתור עבורי כל בעיה, הכל היה כלא היה. לא לשאול ולא לענות, הייתי כאילם.

בית קפה קטן הציע לי שולחן עגול, קטן וכסא נוח למדי בשפת הרחוב, מיהרתי להתיישב ואותתי לבחור רזה עם עגיל מעוטר אבן קריסטל קטנה לאזנו וסינר שחור של מלצרים להנמיך עוף אל שולחני.

תוך שניות הוא נחת לידי והניח תפריט נייר כרוך בידי. עיינתי ויריתי לעברו מייד "פאסטיס כפול וכוס קרח יחד עם הטוסט הזה הבשרי וכוס מים" הוא רשם ועף משם בענטוז גאה. אישה דקת גב דקרה את עורפי במבטה, עיניה שחורות ושיערה תואם. פניה בהירים ושפתיה אדומות כדם.

בפינת הקפה ישב בחור רזה בבגדים שחורים ופרט על קלידי פסנתר כנף ישן מנגינות ישנות ושוות לכל נפש. אצבעותיו הארוכות ריחפו מעל קלידי הפסנתר הישן ויצרו חיים חדשים בצלילים ישנים. 

המלצר חזר אלי עם בוא האביב, נושא בטסו את משאלתי. הוא הניח ונתן בי מבט בוחן ההייתי משלו ? ...לא ! מצטער חבר.

משהו משך את תשומת ליבי ולא ידעתי מהו. נדרכתי כולי וכבר הייתי נכון לזנק לכל צורך.

המתכת הקרה באצבעי להתמיהה, איך שהיא שמרה על הקרירות הזאת, איך לא הותאם חומה לחום גופי ? דחיתי את המחשבה הזאת וצמצמתי עיני, משהו התרחש משהו התרגש עלי לבוא ואני יושב שם לבדי.

צלילי נגינת הפסנתרן נעלמו מאזני הבטתי לעברו וראיתיו מנגן אך לא שמעתיו עוד. רחש קל נישא מרחוק והגיע אל אזני, היתה זאת מן אוושה רחוקה שנישאה על חסדי הרוח החמה שנשבה ליד הים ואני שמעתי אותו מתקרב אלי, רחש הולך ומתגבר וכבר יכולתי לזהות את צליל, צליל משק הכנפיים של ציפור יחידה בחשכת הליל. היא צללה לעברי ואני ישבתי דרוך ומוכן לקראתה, עד אשר נחתה ונעמדה על שולחני.

לא היה זה כי אם עורב שחור וגדול. הוא הטה את ראשו, מעשה צפרים וכיוון לעברי אחת מעיניו וזאת בהקה בגוון שהזכיר לי את בוהק שחור אבן הטבעת שעל אצבעי. הרמתי את ידי נושאת הטבעת והנחתיה על השולחן אל מול הציפור, היא לא נרתעה. קרעתי נתח בשר מתוך הטוסט שהוגש לשולחני והושטתי לציפור, היא קרבה אט אל ידי, אך במקום לקחת את הבשר הניחה מקורה על אבן הטבעת. במשך דקה ארוכה לא זעה, כאילו שאבה מהאבן משהו שלא יכולתי להבחין בו, אלא שאז החלה להקיש במקורה על האבן, נקישות קלות שגרמו לטבעת לשלוח אל גופי רטט שכמו זרם בעורקי ועינג אותי, עצמתי את עיני והציפור בשלה.

צליל נקישות הציפור על האבן התחדד עוד ועוד, הצלילים התאחדו לצליל גבוה יותר ויותר עד שלא נשמע עוד באזני. יכולתי רק לחוש את הרטט המענג. בשלוות נפש שמעתי את קולות נפץ הזכוכית, כוסות ובקבוקים. הקולות שעשעו אותי ותגובות אורחי הקפה עוררו בי צחוק מלוא פי, עד אשר חדלה הציפור מנקישותיה. או אז, היא הישירה מבטה אלי התעכבה עוד שנייה אחת והנה התרוממה באוויר, חגה במעגלים הולכים וקטנים כאילו שהתכווננה ליעד מסוים ואז צללה ושילחה את גופה, מקורה וציפורניה באישה דקת הגב שישבה מאחורי. הסתובבתי לאחור וראיתיה נאבקת בציפור בציפורניה ובשיניה כמו שתי חיות פצועות היו שתיהן. צרחות האישה והציפור התערבבו אלה באלה עד אשר הוטלה הציפור על הארץ והאישה שותתת דם מיהרה לרוצץ את גולגולתה, אם לא מיהרתי להגן עליה. עמדתי ביניהן זאת מוטלת על הארץ והאחרת צורחת בטירוף חושיה. שהבינה האישה שבכוונתי למנוע ממנה לסיים את שהחלה נעצרה והביטה בי בחמת זעם, מוכת טירוף זינקה לפתע והרימה סכין מאחד השולחנות "תתרחק משם !" שמעתי קולות אנשים, אורחי המקום "היא תהרוג גם אותך המטורפת הזאת" נשארתי נטוע על עומדי, חשתי בזעם המציף אותי להשחית. היא ראתה זאת בעיני, פרשתי ידי לצידי גופי חשתי בהימלאי אנרגיות חדשות שלא הכרתי בי, זעמי ניבט מעיני, חשתי בו מקרין, חותך את אפילת המקום וחודר אל תוך גופה לייסרה. היא קפאה לרגע על עומדה ואני ניצלתי זאת להרים ביד קלה את השולחן שלצידי ולהשליכו לעברה, כאילו היה קל כאחת הכוסות שהיו עליו. השולחן פגע בידה המופנית להתגונן ובפניה המדממים היא מעדה ופגעה בשולחן מאחוריה, שמטה את הסכין על מנת לאחוז בשולחן אך כשלה ונפלה ארצה. מייד קמה בזריזות ונמלטה מהמקום. מיהרתי אל הציפור והרמתי אותה, זיהיתי את אברתה השבורה והחתך המדמם בגופה. "מישהו יכול לעזור לציפור ? " שמעתי את קולי זועק ולא הכרתיו, מישהו התקרב והושיט ידו אליה הדפתי אותו מעלי והתרחקתי, "זה בסדר, אני רופא, ביקשת עזרה, תן לי לראות, הרגע, האישה הלכה." הגשתי לידיו את הציפור הפצועה. אישה צעירה שלא הכרתי, לחשה באזנו דבר מה שלא יכולתי לשמוע ואז יצאה בריצה מהמקום. כעבור מספר דקות שבה ובידה תיק רופאים. הרופא לקח מידה את התיק פתח אותו והוציא מתוכו בקבוקון שהכיל נוזל שקוף, תחבושות ועוד כלי עבודה שונים. אני התיישבתי על כסא עץ קטן והבטתי בציפור הפצועה המטופלת בידיו המיומנות של זה שצץ לעזרתנו.

כשסיים לטפל בה היא היתה חבושה. הרופא הנחה אותי לגבי המשך הטיפול בציפור אבל אני ידעתי טוב ממנו כיצד היא תתחזק. הודיתי לו וחזרתי לשולחני. הסערה שככה, אורחי המקום שבו בזה אחר זה למקומם, המלצר המצויץ נחת שוב ליד שולחני ומלמל לעצמו, "דבר לא נשבר פה..." ואז פנה אלי "להביא לך משהו נוסף ?"

הודיתי לו ושילחתיו מעלי, כשהתרחק קרבתי את ידי נושאת הטבעת אל הציפור הפצועה. היא הניחה את מקורה על האבן השחורה ואני חשתי כאב עז באצבעי שהתפשט אט אט לגופי. לא השבתי את ידי מעם הציפור. הכאב הלך והתעצם עד לבלי שאת כנראה שהתעלפתי ונפלתי מכיסאי על הארץ. כשהתעוררתי רכן מעלי הרופא, הוא הגיש כוס מים אל פי ואחרי שלגמתי, שאל אותי אם אני יכול לעמוד. קמתי ועמדתי על רגלי. המלצר הופיע עם קנקן מים, חטפתי את הקנקן מידיו וגמעתי אותו לקרבי באחת.

לאחר מכן הרמתי את כוס הפסטיס ולגמתי גם אותה. פניתי אל הרופא הצעיר ושאלתי "היכן הציפור ?" הוא הצביע לשמיים ואמר "זה מדהים איך היא קרעה מעליה את התחבושת ועפה כאילו לא נפצעה מעולם." חייכתי "הם חזקים העורבים האלה" אמרתי בשקט, כמו לעצמי דיברתי וחייכתי שוב. הודיתי לרופא, הנחתי שטר של כסף על השולחן ויצאתי את המקום.

משק כנפיים ליווה אותי עד למקום בו חנתה מכוניתי.

_________________________________חלק 5 _____________              

אירועי ליל אמש חזרו ועברו בראשי כמו סרט שמורץ שוב ושוב לאחור. הטבעת שבה לנצנץ על אצבעי לאחר לילה ארוך על נורת ההלוגן. העורב היה אי שם, לא ידעתי היכן אבל חשתי בנוכחותו. ידעתי שעוד ישוב, רק לא ידעתי עוד אם סימן טוב הוא.

האישה דקת הגוף העסיקה את מחשבותי יותר מכל דבר אחר.

לא היה לי הסבר לאופן שבו חשתי בנוכחותה, כשהייתה ישובה מאחורי, אך בעיקר נותרה בעינה תעלומת מראה פניה, שהיו ידועים לי מראש. מייד כשחשתי במבטה הנעוץ בעורפי, ידעתי לתאר את מראה, זאת למרות שלא ראיתיה בעיני. כן, הייתי משוכנע שלא ראיתיה בהכנסה לקפה וכמובן שלא ראיתיה בהיכנסי. והכוח הזה שזרם לתוכי בדיוק בעת שהייתי זקוק לו. הרי הרמתי את השולחן בשמאלי והשלכתי אותו כמו היה חסר משקל. 

בדקתי באינטרנט, לא היה שום אזכור להירצחו של עורך דין זה או אחר. אולי לא היו הדברים אלא חזיוני ? אבל אי אפשר היה להכחיש את דבר הנוזל האדמדם על מסך המחשב, לך תסביר את זה ... הייתי צריך להתחיל לחשוב על דרך אחרת להתמודד עם המידע החדש והאירועים.

חזרתי לאינטרנט, הפעם חיפשתי מידע על אבן שחורה, עורבים, מיסטיקה וכל מה שהעליתי על דעתי. מצאתי רק מידע על אבני קריסטל שחורות בעלות כוחות מגן ותרגום של מאמר העוסק בקשר המיסטי שבין העורבים למוות, על פי תורה קלטית כלשהי ואמונה של שבט אינדיאנים.

קמתי ויצאתי מהמשרד, זרקתי למזכירה בחצי פה שהיום אני לוקח חופשה ומיהרתי החוצה. כעבור שעה קלה עצרתי את מכוניתי בפתחו של בית הקפה. הסימן היחידי שיכולתי לייחס לאירועי ליל אמש היה הסדק המאורך על השמשה בחזית הקפה.

ניגשתי והתיישבתי ליד אחד השולחנות העגולים. אחזתי בידי את רגל השולחן וניסיתי להניפו ולא יכולתי. הממצא הזה לא הפתיע אותי. גבר עגלגל וחמור סבר ניגש אלי, הוא פנה אלי בקול סמכותי ואמר "תשמע חבר, אני לא מחפש פה צרות. יש לי עסק לנהל וזאת הפרנסה שלי. אני לא מבקש שתפצה אותי על הנזקים שנגרמו לי אתמול רק שתלך מכאן ולא תחזור" קמתי ועמדתי מולו "תענה לי רק על השאלה הבאה, מתי האישה הזאת נכנסה לקפה ? לפני או אחרי ? " הוא הביט בי כלא מאמין למילה מדברי "אתה צוחק עלי ? היא נכנסה איתך, כולם ראו " לא הסגרתי את העובדה שהייתי מופתע מדבריו "תשמע" הוא הוסיף "אני לא רוצה להיכנס בין זוג נשוי אבל אתם הפחדתם אותנו לגמרי עם הציפור השחורה הזאת, איך עשיתם את זה ? זה נראה כל כך אמיתי" "ומאיין בא לך הרעיון שהיא אשתי ?" חקרתי, "היא אמרה לי " הוא השיב ביובש. הפעם לא יכולתי להסתיר את הפתעתי, "מתי היא אמרה לך ? היא באה לכן הרבה ? תגיד נו.." הוא צחק מתוך פחד "היא באה לכאן אתמול בפעם הראשונה והיום היא באה שוב ושאלה אותי בדיוק את מה שאתה שאלת עכשיו, גם ממנה ביקשתי שלא תבוא לכאן יותר".

הוצאתי את ארנקי ושלפתי את כרטיס האשראי "כמה נזק נגרם לך, דבר ..." הוא החל לגמגם "נשברו לי בקבוקי משקה וכוסות, אני לא מדבר על הוויטרינה .." סבלנותי פקעה "כמה כסף שמנצ'יק ?!" הגמגום בקולו החריף "משהו כמו שש..שלושת אלפים" דחפתי את הכרטיס מול פניו, "קח חייב את הכרטיס, תביא לי קפה חזק ופאסטיס עם הרבה קרח... ומשהו לאכול " הוא לקח מידי את הכרטיס ונסוג לאט פנימה אל המטבח "האוכל עלי !" הוא צעק מרחוק.

התרווחתי בכסא עד שהגיחה המלצרית הצעירה מן המטבח עם מגשה העמוס לעייפה "אז זה היית אתה אתמול שם עם הציפור,שמעתי שאתה קוסם ושנתתם כאן קטע מדהים עם ציפור שחורה .." היא הניחה את המזון על השולחן ומסרה לי את כרטיס האשראי והחשבון בכריכת פלסטיק כחולה. חתמתי והחזרתי את הכרטיס לארנקי. ביקשתי ממנה שתארח לי חברה למספר דקות והיא התיישבה בכסא לידי והביטה בי במבט חקרני. שיערה חום כצבע עץ אגוז ועיניה ירוקות, על אפה נמשים אחדים, בדיוק במידה הנכונה ומבנה גופה רזה אך מתעבה במותניים. מפיה למדתי ששמה הילה כהן והיא בת 28, רווקה, סטודנטית לקולנוע שנה שלישית ואחרונה. "ספרי לי בבקשה, אבל בדיוק, מה את זוכרת מליל אמש ?" היא השתעלה קלות כחכחה בגרונה ואמרה "תראה, אני לא ממש ראיתי הכל, רק כשהתחילו הזכוכיות להישבר אז באתי וראיתי איך הציפור השחורה הזאת כאילו נאבקת עם אשתך " היא לא אשתי", נכנסתי לדבריה והיא המשיכה בהתעלמות מהערתי "אחר כך היא לקחה סכין מאחד השולחנות ואתה השלכת לעברה את השולחן ואז היא נפלה וקמה וברחה ואתה טיפלת בציפור יחד עם עוד אחד שעזר לך וכשהלכת הוא נשאר כאן והיא חזרה והצטרפה אליו וגם הבוקר היא היתה כאן, אבל לוני, הבוס, גרש אותה" היא חדלה את שטף דיבורה והביטה בי "מה אתה אומר ? לא ידעת ? זה... לא היה...מה ? " היא הבחינה בפני שהרצינו והבינה "תראי יפתי, אני לא מכיר את האישה הזאת ואת הציפור השחורה, סוג של עורב שאינו טיפוסי לארצנו, ראיתיו אתמול לראשונה. אני מעריך שאת לא מאמינה לי אבל זאת האמת. לא אוסיף עוד"

היא קמה ללכת, פלטה "בסדר, בסדר תגיד מה שתגיד, בתיאבון" והתרחקה משולחני. בטח חושבת שהאישה ההיא היא אשתי ושעכשיו גיליתי שהיא בוגדת בי עם הרופא ההוא. הרופא ! פתאום נזעקתי, האם היה איתה או שחזרה כדי לפגוע בו או לתחקר אותו.

נופפתי לה בידי והיא נגשה אלי שוב, ,רק עוד שאלה אחת, האם הם יצאו יחד וכמה זמן אחרי שהגיעה הם יצאו ?" היא גלגלה עיניה בתנועת חשיבה מאומצת, "הם ישבו בשולחן שלו וכעבור חצי שעה או קצת פחות הם יצאו יחד. אני זוכרת מה אכלו, אחרי שהיא באה הם הזמינו רק שתייה חריפה, בירה ווודקה" כל תשובה שנתנה פתחה תמיהה חדשה, "תגידי, עוד משהו, בבקשה, איך הם היו ? השיחה ביניהם, האם היא קלחה, זרמה ? או שהיו רציניים ? " היא שתקה והביטה בי "היא לא אשתך, אני מאמינה לך. אני לא יודעת להשיב לך, לא ראיתי, לא זוכרת, לא שמתי לב לזה" היא דיברה מתוך הרהור ומחשבה עמוקה, היא לא הבחינה. האמנתי לה "רגע" פתאום נזכרתי, "מה עם המלצר ההוא שהיה כאן אתמול, היכן הוא ?" היא צחקה במרירות, "אוהד, הזבל הזה ? אין לי מושג לאן ההומו הזה התחפף, הוא היה אמור להיות פה עכשיו ובגלל שלא הגיע וגם לא עונה לטלפון, הקפיצו אותי מהבית" "והיכן האוהד הזה גר ? " "לא רחוק מכאן, ברחוב בן יהודה, מרחק הליכה" אחזתי בפרק ידה "את מוכנה לבוא איתי ? תראי לי את הדירה שלו" אני לא יודע אם היה זה מזל, או הבעתה שנשקפה בעיני והשפיעה על החלטתה. היא קמה, פרמה את סינרה ומשכה אותי אחריה החוצה "אנחנו כבר חוזרים לוני !" צעקה לעבר בעל הקפה השמנמן ומיהרה לצאת איתי, בטרם תשמע את מחאתו. התחלנו לפסוע ברחוב ההומה עוקפים הולכי רגל, מחליפים הליכה בריצה קלה, ריצה קלה בריצה מהירה ושוב הליכה וחוזר חלילה. המרוץ הסתיים כעבור מספר דקות, כמובטח, מול בית ישן עם חדר מדרגות מוזנח. נעצרנו בכדי להחליף נשימה ומייד לאחר מכן התחלנו לטפס במדרגות, לקומה שלישית. הדלת הכתומה להחריד שעליה התנוסס שלט ירוק ועליו באותיות לבנות נרשם "אוהד מנור", לא הגיבה לדפיקותינו ולא לצלצול המתמשך בפעמון, מאידך היא נענתה בשמחה ללחץ קל על הידית. נכנסנו לדירת שני חדרים גדולים. הילה קראה בשמו ולא נענינו. חשבתי שאם אנחנו כבר כאן כדאי שנציץ פנימה.

הזוועה טפחה על פנינו כשנכנסנו לחדר השינה בדמותה של גופה עירומה של מי שהיה פעם מלצר, מוטלת לבדה על מיטה זוגית. פיו הגיר ריר ועיניו היו מגולגלות לאחור, ידו לפתה עדיין בקבוקון שהכיל, מן הסתם, את שאריות החומר שהרג אותו. על השידה שעמדה לצד המיטה היה דף נייר מקופל הנחתי שהיה זה מכתב שהושאר במטרה ליצור את הרושם שכביכול מדובר בהתאבדות, "לא לגעת בכלום !" פקדתי על הילה שעמדה לצידי ורעדה בכל גופה. אחזתי בזרועה ומשכתי אותה מחדר השינה אל המבואה לכיוון הדלת הראשית, הצצתי בזהירות רבה מבעד עינית הדלת ולא ראיתי איש בחוץ במסדרון. פתחתי את הדלת ומשכתי את הילה אחרי, היא נענתה ללא מחאות, ירדנו במהירות במדרגות ויצאנו לרחוב. כשהיינו רחוקים כמאה מטרים מהבניין היא דיברה לראשונה מאז ראתה את הגופה "לאן אנחנו הולכים ?" שמחתי לראות שהפשירה מקיפאונה, "חזרה לקפה. אנחנו צריכים לדבר" היא הלכה לצידי וקבעה את קצב הליכתנו האיטי בצעדיה "למה אנחנו לא מדווחים למשטרה ? " היא חקרה בחשדנות "כי הם עלולים לגלות שהוא לא התאבד ולנו לא יהיו הסברים לכך. כל מה שנגיד רק יכול להחשיד אותנו במעורבות במותו" היא עצרה לכת ורקעה ברגליה בכעס "מה באמת קורה פה ? מה קורה ? למה אתה חושב שהוא לא התאבד או נפטר ממנת יתר, מי אמר לך שהוא לא היה נרקומן ?" עצרתי ועמדתי מולה. היא היתה נסערת למדי ודיברה ללא הפוגת נשימה. המתנתי עד שלכדתי את מבטה, עיניה נצצו בברק דמעה שטרם נקוותה, אחזתי בידה ודיברתי בטון השפוי ביותר שיכולתי לגייס באותו רגע "הקשיבי יקירתי, אני לא קוסם. לא ביצענו שם בקפה אתמול שום תעלול. הגעתי לשם לבד על מנת לשתות כוסית ולאכול משהו, לבד... אני בכלל כלכלן, לא קוסם. אני עובד במשרד רואי חשבון בתל אביב ומתמחה בביקורת חברות מפוקחות. מצאתי טבעת ברחוב, זאת שאת רואה על היד שלי, מאז כל עולמי השתנה. האירועים פשוט קורים לי, רודפים אחרי ואני טרם מצאתי את הדרך להפסיק אותם. אבל, אני מבטיח לך שעוד אמצא".

היא שתקה והביטה בי ללא ניע ואז פרצה בבכי חרישי שהלך והתעצם. חיבקתי אותה ואימצתי אותה אלי עד שפסקו געיותיה.

בשוך סערות הנפש פניתי לדרכי והותרתי מאחור את הילה אפופה בהילת המסתורין. השארתי לה את מספר הטלפון שלי וביקשתי שתודיע לי מייד, אם יחזור מי מבין המעורבים לקפה. עוד ביקשתי שתבדוק את החשבון של הרופא, אם שילם בכרטיס אשראי ודאי ציין את שמו. נפרדנו בחיבוק אמיץ שהיה גדוש מלוא כובד המחויבות ההדדית שלנו. שמש של צהריים שיזפה פני וצווארי וקרניה נכנעו רק לשחור אבן הטבעת השואבת.

_______________________חלק 6 ____________________________

פסעתי לאורך הרחוב ההומה בדרכי חזרה למשרד. לא חדלתי להרהר בהתרחשויות, ההערכה השפויה ביותר שיכולתי להעלות היתה שאוהד המלצר נרצח רק משום שהיה עד לשיחה עם הרופא.

לא יכולתי להעלות שום השערה לגבי קשר מוקדם בין האישה הזרה והרופא והסתפקתי בהנחה שהיא שבה בכדי לשמוע ממנו על מצבה של הציפור. כנראה שלא ידעה על מעורבותו עד ששבה ושאלה אי אלו מבאי המקום מישהו סיפר לה שאותו רופא טיפל בציפור לאחר לכתה ולכן שוחחה עמו. קו החשיבה הזה לא סיפק הסבר להירצחו של אוהד. ללא ספק פרטי מידע נוספים נסתרו ממני ולא היה לי שמץ מושג כיצד אשיגם.

ביום המחרת מצאתי בעיתון הסבר מפתיע לפרשה, הכתבה התחילה ב "רצח והתאבדות..." בדיווח נטען שהמשטרה פענחה את דבר הירצחו באכזריות של נמרוד ריח, עורך דין מתל אביב, על ידי חברו /בן זוגו, על רקע יחסיהם ההומוסקסואליים. הרוצע אוהד מנור, העובד כמלצר, דקר את הקורבן בצווארו ולאחר מכן שיסע את גופתו בחמת טירוף. מאוחר יותר הוא התאבד בביתו לאחר שלא יכול היה לשאת את תוצאות מעשהו. עוד דווח, שהפענוח המהיר הושג הודות למכתב שהשאיר המתאבד.

לא חשתי שום הפתעה מגילוי דבר הירצחו של נמרוד. אלא שהחיבור בין הירצחו של נמרוד למותו של אוהד היה מפתיע, בלתי צפוי. מבחינת המשטרה, הוא סתם את הגולל על כל סיכוייה להוציא את האמת לאור.

המשרד בו עבדתי היה ממוקם בדירה קטנה בבניין דירות ישן שהוסב זה מכבר לשמש כבניין משרדים איתי במשרד היו עוד שלושה עובדי החברה. בשעת הצהריים היו עובדי המשרד יוצאים בדרך כלל, לסעוד את ארוחת הצהריים במסעדה קטנה מעבר לרחוב.

הפעם דחיתי בנימוס את הצעת חברי והעדפתי להזמין ארוחה מהירה למשרד. משום כך, לא התפלאתי כששמעתי את הצעדים המתקרבים לחדרי ולא טרחתי להרים את מבטי לעבר האישה כאשר נכנסה לחדר.

כאשר הבחנתי במתרחש כבר היה מאוחר בכדי להגיב. "הנה הארוחה שהזמנת" שמעתי קול זר שנייה אחת לפני שגופת עורב שחור גדול נחתה מדממת על שולחני. לא הייתי צריך להרים את מבטי בכדי להבין מי היא בעלת הקול. קרבתי את הטבעת במהירות אל הציפור והנחתי את האבן השחורה על מקורה. חשתי בכאב המוכר, אך עד מהרה חשתי בהיחלשו, עד שדעך. הציפור לא זעה.

"כמה פתטי, אתה באמת חושב שניתן להציל את העורב הזה ? חיחיחיחי..." צחוקה השטני הדהד בחלל החדר. לא חשתי מורא מפניה למרות שהבנתי שהיא חוגגת את ניצחונה.

"מי את ? מה רצונך ?" סיננתי לעברה. היא נשמה עמוקות ולאחר שהתבוננה בי ארוכות, משכה אליה כסא משרדי שחור והתיישבה מולי, עיניה בהקו בשחורן כגוון אבן הטבעת.

היא שבה לדבר, הפעם קולה היה עמוק ורגוע, לא היתה בו שמחה לאיד ולא כל סוג אחר של רגש "אתה, אני והוא אחד אנחנו. הטבעת שעל אצבעך איחדה אותנו ביום שהניחה לך לענדה. היא מהולה בדמך המורעל כדמי. שתי זרועות אנו לישות אחת היונקת מזה העונד אותה ופועלת באמצעותנו. "

"על מה את מדברת לכל הרוחות ?" שאלתי למרות שחשתי שאני יודע את התשובה, כפי שחשתי בכאב בכל גופי, היה זה כאב מסוג שלא הכרתי "תביט על עצמך במראה, ראה את פניך, את עורך ואת אברותיך המצמחות" שמעתי את קולה באזני המצטלצלות "אתה מחליף אותו, הוא נכשל - אתה נבחרת להצליח היכן שנכשל זה ואחר יחליפך. זה גורלך." דבריה, מוזרים ככל שהיו, נתנו לראשונה הסבר הגיוני, אם כי דמיוני להחריד, להתרחשויות. "אמרי לי אם כך, " פניתי אליה וראיתי אותה נדרכת להקשיב, "מהי הטבעת הזאת שאת אומרת שהיא חלק מאיתנו או אנחנו חלק ממנה או השד יודע מה" נחרדתי מהמשמעות הכפולה שקבל הביטוי השגור הזה, היא פרסה את ידיה ושבה ושילבה אותן בתנועה של ריכוז ושבה לדבר "ראה, הטבעת הזאת מהווה שילוש יסודות שבאים לידי ביטוי בשלושה גורמים: מחזיק הטבעת, הוא זה שעונד אותה ומזין אותה מדמו והוא בסיס השילוש. שתי הצלעות האחרות משרתות אותו ומגינות עליו כפי שהוא מגן עליהן. אתה לא הצלחת כבסיס השילוש להגן על סוד הטבעת ואני הייתי צריכה להרוג כל מי שנחשף לסודה של הטבעת ואחר כך להרוג גם את הציפור העלובה ההיא שניסתה להגן עליך מפני" התפרצתי לדבריה, "רגע אחד, אז זאת הסיבה שסיפרת לבעל הקפה שאנחנו נשואים ושאני קוסם, ניסית להגן על הסוד, מה היה קורה אילו נחשף ?" היא שבה לדבר, "בכל פעם שהסוד נחשף האיזון הופר וכתוצאה מכך נפגעו אנשים רבים, תחשוב לך מה היה קורה אילו היו אנשים נוספים נחשפים לסוד" שוב התפרצתי, "אז למה לא הכנת אותי לזה ? למה לא סיפרת לי ?" "הייתי מספרת לך אילו לא הפריע לי העורב, הוא חשב שהוא מגן עליך מפני ולי לא נותרה ברירה אלא לפעול. אגב, מחר יראה הכל כאילו שנערך טבח בעובדי משרד רואי חשבון על ידי עובד זוטר שנטרפה דעתו. מן הסתם יאמר שהאירוע קשור גם לטקס וודו שערך העובד ובמסגרתו העלה קורבן עורב שחור מיוחד במינו, שייבא ממקור לא ידוע"

בשארית המחאה שנותרה בי, קמתי לקראתה, אך רגלי לא נשאוני. מעדתי והשתטחתי אפרקדן. כוחי תש באחת והכרתי אבדה לסירוגין, אך שבה לייסרני שוב ושוב. איני יודע כמה זמן נמשך התהליך המפלצתי הזה, שבסופו התעוררתי על הרצפה. הטבעת היתה מונחת על ידי ואני שבתי לחיים חדשים בדמותי החדשה וכבר ידעתי מה עלי לעשות.

הרמתי את הטבעת במקורי החזק וניתרתי אל אדן החלון. פרשתי את אברותי החזקות וחשתי את טפיחת הרוח בגופי השחור, עטוי הנוצות. האוויר הענוג של הלילה מילא אותי עליצות, ממרום מעופי צפיתי ברחוב ההומה אדם.

איש אחד הלך לבדו ברחוב אחד העם וחיוך של אושר נסוך על פניו. הנמכתי עוף עד קרוב אליו ושמטתי את הטבעת על המדרכה, מטרים אחדים לפניו ושבתי להגביהה. ראיתיו רוכן ומרים את הטבעת ובוחן אותה ואת סביבתו.

משימתי הראשונה הושלמה בהצלחה.