אני כבר לא יודעת למה אני כותבת פה, המילים לא יוצאות כמו מתקפה של החיזבאללה , אני חושבת בין מילה למילה מנסחת משפטים.
אבל משום מה גם כשזה ככה לכתוב פה מרגיע אותי איכשהו, ואני תמיד מגיעה לפה כשבאמת חרא לי.
ועכשיו באמת חרא לי.
נגמרה היום מערכת יחסים של שנה שלמה, נגמר ברע, נגמר במלחמה.
אני מסתכלת על הגבר הזה שהיה לצידי כל השנה האחרונה ואני וכל מה שאני מצליחה לחשוב עליו זה כמה הוא חרא, כמה הוא שם עליי זין, כמה נתתי לו הכל וקיבלתי זין לפנים.
וכל הזמן הרגשתי כמו אפס, הרגשתי נחותה, הרגשתי שלא איכפת לו, הרגשתי שהוא לא דואג לי. ובכל זאת נשארתי ובכל זאתי עשיתי הכל כדי שהוא לא ירגיש כדי שהוא לא יראה כמה רע לי עשיתי הכל כדי שיהיה לו טוב.
ושכחתי שבסופו של דבר הוא לא יהיה שם כשאצטרך.
אני לא מפסיקה לבכות.
ולבכות.
אני לא מפסיקה להרגיש כמו אפסססססססססססססססססססססס .
צרחתי עליו וקיללתי ושברתי. ואמרתי מילים קשות. וזה לא באמת עשה לו משהו.
במשך שנה השליתי את עצמי שהוא אוהב אותי, שאיכפת לו.
ואז ראיתי כמה קל לו להעיף אותי.
ראיתי שאני מקום אחרון בסדר עדיפויות.
ראיתי שאין לי מקום בעולם הזה.
ראיתי כמה הוא תופס מעצמו.
ונכנסתי לפייסבוק וראיתי תמונה של ארבעתן, ארבעת הבנות שהיו פעם החברות הכי טובות שלי והעיפו אותי לעזאל, ובכיתי ובכיתי ובכיתי ובכיתי.
כי עכשיו אני לבד לבד לבד לבד לבד.
ושלחתי SMS לזאתי שהייתה במשך 6 שנים החברה הכי טובה שלי, זאתי שאהבתי הכי בעולם, זאתי שהייתי עושה בשבילה הכל. שלחתי לה שהיא פגעה בי שאני אוהבת אותה ושאני לא מבינה איך היא יכלה לעשות לי את זה.
היא לא ענתה.
וזה כאילו כל מי שהיה חשוב לי בחיי ברח.
וזה כאילו לאפחד לא יהיה איכפת אם יקרה לי משו.
ואני יודעת שהוא בטח כבר המשיך הלאה, מצא בחורה חדשה.
והוא בטח יושב עם חברים וצוחק עכשיו.
כי לו אפעם לא באמת היה איכפת.
ואני נזכרת איך הוא המשיך ללכת והתעלם וכואב לי.
וכל סמס שאני מקבלת אני מקווה שזאת היא.
ואני נזכרת וכואב לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
just noy.