שוב אותו הדחף.לכתוב.
אותו הדחף שמתעורר בי בלילות האחרונים כשאני
נוסע ברחובות תל אביב.
שוב,אותם הרמזורים.שומע את קולו של אריק איינשטיין: "מה איתי מה איתי......לא מסתדר עם עצמי...".כאילו שהמלים נאמרות על כותב מילים אלו....שלא הסתדר עם עצמו כל היום.
אותו הקסם שבשעות אלו של הלילה,שב ומעורר בי את השפעתו.
"מה שהיה היה......,קיץ יפה אחד אתך לבד,אתך לבד.........."
אותו הקיץ,של לפני תשע שנים,שב ומציף אותי כאילו היה זה אך לפני שנה.אני עוד זוכר את דלת ביתנו שנטרקת מאחורי אמי,בפעם האחרונה,ורק ראשה מהנהן לי לשלום כאילו ביקשה לומר: "עוד מעט הכל ייגמר ואני אחזור לכאן."
שלושה שבועות מאוחר יותר,יום שבת אחה"צ,ערב תשעה באב,ביקשתי מהנפרדים לעזוב את החדר,בנימוס.משהו בתוכי אמר לי שהזמן קצר,והרגשתי את הזכות המלאה להתבודד עמה בשעותיה האחרונות.
ידה לפותה בידי,ותשומת לבי מתרגלת לקצב נשימותיה הסופניות.לא יכולתי לפספס אפילו אחת ובכל נשימה עליתי וירדתי אתה,כשלפתע.....כמו חרב עלי עולמי,משהו השתבש בקצב נשימותיה וציפייתי לשאיפה שאמורה למלא אותה בחיים פגשה מציאות אחרת.תחילה לא הייתי בטוח שזה ממש קורה, אך לאחר מספר שניות,היכתה בי ההבנה כברק.אמי הפסיקה לנשום.רצתי החוצה בבהלה.זרקתי משהו לאחות שנכרתה בדרכי והמשכתי בריצתי לעבר אבי שהיה מוקף בנפרדים."אבא, אמא לא נושמת".אבי הגיב בריצה לחדר ואתו הרופאים שהרחיקו אותי.זה היה הסוף.
לא אשכח לעולם את אותו הבכי של א',חבר ילדות קרוב של אמי ואבי ,שבכה מעל מיטתה בכי קורע לב.בראותי אותו,התנפץ רסיס החיות האחרון שעוד נותר בי פועם,ותמונה זו נחרטה בנשמתי לעולמים.
"עשיתי הכל", בכה מעליה אבי, ונפרד אף הוא.מספר דקות אח"כ כבר הייתה כזיכרון שבלב בלבד,ופרק חדש החל בחיי.
.
" אמא אדמה....אמא אדמה....". תנצב"ה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
