.

"אולי ! "

צעק אליי אבא

"מה ?! " צעקתי בבהלה וקפצתי במהירות מהמיטה.

אבא לא ענה. פניתי לכיוון הארון בידיעה שאלבש היום את אותם בגדים שלבשתי אתמול .

התישבתי על המיטה ונאנחתי .

עוד יום מתחיל , ובלילה הוא יגמר .

ככה זה בשבועות האחרונים. כאילו אין תוכן לימים. הם באים והולכים . כולם אותו דבר.

לבשתי את מכנס הספורט הישן והגרביים שאבא קנה לי רק לפני שבוע וכבר היו מלאות חורים.

לא שקלתי לבקש ממנו לקנות לי זוג חדש.

לקחתי את הילקוט הקטן והמקושקש שלי ורצתי לכיוון המטבח.

"אולי! את מאחרת ! " צעק אליי אבא ועיניו זעמו.

פחדתי מרגעים כאלה , כבר שמעתי סיפורים על ילדות שאמם נפטרה שהמצב הכללי בביתן קשה ולכן אבא שלהן התחיל להכות אותם ולא עמד במצבי לחץ.

ניסיתי להיות ילדה טובה ולעזור במטלות הבית אך נדמה היה לי שאני מבזבזת את זמני.

אבא, לא העריך ולא הודה לי .

הסתכלתי על השולחן הקטן בקצה הסלון . הוא היה ריק.

מאז שאמא מתה לא מחכה לי שם סנדוויץ' אם ממרח שוקולד עטוף בנייר צבעוני.

אני מתגעגעת לאמא, היא הייתה אמא טובה ודואגת. אהבתי אותה מאוד.

אף פעם לא יצא לי לדבר אל המוות שלה כי היה לי קשה ... הייתי ילדה קטנה ולא הבנתי ...

אבל אבא ...

אבל היה שבור, הרוס, מרוסק לאלפי חתיכות קטנות.

הוא לא יכול היה להתגבר ולהמשיך הלאה בלעדיה. היא הייתה הכל בשבילו !

יצאתי מהבית ורצתי לכיוון התחנה.

ראיתי את אוטובוס מתקרב והתחלתי לרוץ וכמו תמיד – נפלתי .

זה היה צפוי , כל פעם שאני רצה אני נופלת ! אני " כלמזית " .

כל מי שהיה בתחנה פרץ בצחוק מעליב. רק רותם באה אליי ושאלה לשלומי :

"את בסדר ?! "

"כן " אמרתי בשקט מבלי להתסכל לה בעיניים.

היא עזרה לי לאסוף את הספרים והמחברות שהתפזרו מהתיק, הגישה לי אותם וחייכה חיוך מתוק .

ניסיתי לחייך לה בחזרה , אבל לא הצלחתי. שנאתי את עצמי באותו רגע.

זה תמיד קורה רק לי !

עליתי אל האוטובוס במבט מושפל, וכולם התסכלו אליי.

חיפשתי מקום פנוי אבל לא מצאתי . המקום הפנוי היחיד היה בספסל האחורי.

שם ישבו כל הגדולים, כמו תמיד. אסור לאף אחד לשבת מאחורה. זה כאילו עניין של כבוד.

הסתכלתי לאחד מהם בעיניים:" אפשר לשבת? בבקשה? " שאלתי באיטיות .

"בואו נחשוב ... " אמר הנער בקול רם וציני ופרץ בצחוק. כולם פרצו בצחוק .

כי כיף להם לצחוק אל חשבונה של ילדה שמה בסך הכל רצתה ?!

פסעתי באיטיות אחורה וירדתי מהאוטובוס. זה שוב קרה.

חזרתי הביתה וקיוויתי שאבא כבר יצא לעבודה .

כדי שלא יצעק אליי שוב , שלא קמתי בזמן , שאיחרתי את האוטובוס ושלא אגיע גם היום לבית הספר.

התביישתי בעצמי .

אבא כבר לא היה בבית והייתי עייפה . אז חזרתי לישון .

" אולי !!! "

קפאתי במקום ולא זזתי. כל כך פחדתי !

אבא נכנס לחדר אם בגדי העבודה  והמזוודה וטרק אחריו את הדלת.

הוא נשם נשימה עמוקה ועצם עיניים. כמנסה להירגע ...

"רחל התקשרה אליי ..." אמר ולפני שהספקתי להשיב המשיך:

"היא אמרה לי שנעדרת גם היום מבית הספר ! "

" לא היה לי מקום בהסעה ו ... "

"תפסיקי להמציא תירוצים ! זה לא מעניין אותי ! " הוא צרח .

נבהלתי , ישבתי במקום וחיפשתי מילים שיביעו חרטה ושיגעו בליבו.

אבל פשוט לא מצאתי.

אבא הטיח בי מילים קשות אבל ניסיתי שלא להקשיב.

הוא יצא מהחדר מהר ונעל אותי בפנים.

הוא משלם הרבה כסף על בית הספר שלי.

במקום להשקיע בבגדים, בבית ובילויים הוא חושב אל העתיד שלי.

שלי !!

ואני מאכזבת אותו, כל פעם מחדש.

אני כל כך מעצבנת . איך הוא סובל אותי ?!

שכבתי וחשבתי ,

קוראים לי אולי ואני בת 14 .

אמי נפטרה מסרטן כשהייתי בת 9 ומאז אבי ואני גרים בדירה קטנה בבאר שבע.

אבא שלי סוכן מכירות בחברה של מכשירי חשמל וזה לא מכניס הרבה כסף.

יש לי חברה אחת – מרים (מירי)

היא גרה בחיפה – שם גרנו לפני המעבר.

אני מדברת איתה מעט מאוד ואני מתגעגעת אליה .

אנחנו כבר כמעט חמש שנים בבאר שעב ועוד לא מצאתי חברה אחת אמיתית !

כולם כאן סנובים ויהירים .

תמיד חלמתי להיות טייסת.

לטוס בשמיים, למעלה, ולהשקיף על עולם .

אולי זה סוג של מטאפורה למעמד, ואולי פשוט לא . :)

אני יודעת שלאבא שלי קשה מאוד לחיות לבד. גם בעבודה קשה לו בגלל המבטא הבריטי.

תמיד ניסיתי לעזור למצוא דרכים לעבוד ולהרוויח כסף,

אבל הוא התנגד בתוקפנות ואמר לי להשקיע יותר בלימודים ושהוא מסתדר ..

העתיד שלי תמיד היה מאוד חשוב לו ...

הוא לא הצליח לעסוק במה שתמיד חלם לעסוק

אז הוא רוצה שאני יצליח בחיים יהיה מאושרת בשבילו .

עבר הרבה זמן ולא שמעתי אף קול.

אבא לא פתח לי את הדלת ולא עבר בסביבה.

הייתי רעבה וצמאה, והייתי צריכה ללכת לשירותים.

ניסיתי לפתוח את הדלת וגיליתי שהיא פתוחה .

יצאתי מהחדר : " אבא ? " שאלתי וחיפשתי את אבי בחדרו .

החדר היה ריק. גם המטבח והסלון .

תהיתי לאן הוא הלך ...

אין לו לאן ללכת ! אין לו אף אחד מלבדי !

אני הכל בשבילו .

אכלתי , שתיתי ועשיתי שיעורי בית בסלון.

הספרים שלי היו פרוסים על הרצפה וכלי הכתיבה מפוזרים על השולחן .

הטלפון צלצל וקטע לי את קו המחשבה .

"הלו ? " עניתי תוך כדי פיהוק .

" שלום , זוהי הודעה מוקלטת " ענה לי קול רובוטי מעצבן .

" ברצוננו להזכיר לך שחשבון החשמל טרם שולם .

אם התשלום לא יתבצע עד יום חמישי החשמל בביתכם יכבה . תודה "

ניתקתי את הטלפון והנחתי אותו במקומו .

חשבתי לעצמי , שאבא פשוט לא הספיק לשלוח את הצ'ק ..

לא ידעתי שלאבא יש חובות מאוד רציניים לחברת החשמל ...

חזרתי לשולחן בסלון וסידרתי את הספרים בערימה .

אחזתי בה בשתי ידי והבטחתי לעצמי .

הבטחתי שמעכשיו אני ישקיע .

ישקיע בעצמי , בלימודים , בבית ובאבא .

הבטחתי !

אז איך יכולתי לאכזב שוב ?

התגיבו לי ? D =