Between The shadows

אני זוכרת את עצמי מביטה לאחור, בוהה בו רודף אחרי. ולא מפסיקה. לא מפסיקה לפחד.

שיערו השחור הארוך התעופף ברוח, ומבטו קשה. גם הוא לא יוותר עד שישיג את מטרתו. 

גם אני, וגם הוא. נחושים בדעתנו להשיג את המטרה. הוא נחוש לתפוס אותי, ואני נחושה לברוח בדיוק בשעה 15:00. עוד 3 דקות.

אחרי תחנונים רבים, הסכימו טום וג'ספר לעזור לי במשימת החיסול שלי. להרוג את ראש העיר.

"הבנת את התכנית אנג'לה?" שאל ג'ספר מביט ברישומיי הנייר שלו.

"מובן המפקד!" צחקתי. הוא כ"כ רציני!

טום גיחך, "זה הקטע שלו אנג'י. הוא רציני" אמר כשג'ספר בוהה בו. אני כבר מזמן הייתי מפחדת.

לרגע הייתה דממה שנשברה במהירות ע"י צעקה מוזרה.

"שמעתם את זה?!" שאלתי את הבנים אשר החלו להביט לכל מיני כיוונים. טום עצר לרגע, והתרכז. טום הוא גם עתידן והוא הסביר לי קודם לכן מהו הכוח שלו. הוא שולט בגליי הקול.

"זה מגיע משם!" צעק טום והצביע על אחד השבילים הקרובים. היינו ברחוב ענקי, אך ריק.

שמענו צעדים של ריצה מתקרבים ולפתע משום מקום החלו לרוץ שני אנשים. האחד רודף אחרי השני. הנרדף היה מוכר.

הוא עצר מולי והסתכל אליי. זה היה מאט! היה לו פרצוף מוזר, הוא לא הבין משהו. אך באותו רגע הסתכל אחורה והמשיך לרוץ, אחריו האיש הגדול והמפחיד שרדף אחריו. הדבר היחיד שיכולתי להבחין בו באותו הרגע זה ששיערו שחור וארוך, אסוף בגומי.

לא יכולתי לעצור את עצמי וישר צעקתי "מאט!" והלכתי כמה צעדים קדימה. מה קורה פה?

"את מכירה אותו?" שאל טום בקול מוזר.

"למה?" החזרתי בשאלה.

"חוץ מזה שצעקת את השם שלו עכשיו?" הוא גיחך.

"אני.. צעקתי?" הייתי בטוחה שלחשתי את שמו, "כן, אני מכירה אותו".

"באמת?" שאל ג'ספר והתקדם לכיוון שלי בצעדים קטנים. "מה הוא בשבילך?

"ולמה זה עניינך?" שאלתי מופתעת והסתכלתי עליו.

"כי גם אני מכיר אותו" הוא אמר.

"הוא... חבר שלי" עניתי.

"חבר חבר?" שאל פתאום טום והביט בי ברצינות.

"הייתי רוצה" אמרתי לעצמי.

"היית רוצה?" שאל טום והחל לצחוק. 

"לא! רגע, התכוונתי למשהו אחר!" לא האמנתי שאמרתי את בקול רם! לא האמנתי שאמרתי את זה בכלל, בחיים לא חשבתי על זה אפילו.

"אז מה הקטע? את סתם אוהבת לדבר על דברים?" הוא שאל וצחוקו התגבר.

"זה לא משנה מהן הפנטזיות המיניות של אנג'לה! יש לנו עבודה לעשות!" צעק ג'ספר עליי ועל טום, "קדימה!".

"פנ.. פנטזיות מיניות?! השתגעת?" צעקתי מובכת על ג'ספר, "מה לעזאזל אתה חושב שאני?"

"תקשיבי ילדה," הוא ענה לי כאילו הוא גדול ממני בכל כך הרבה זמן, "אין לנו זמן לזה, אם את רוצה להספיק לעשות את משימת החיסול הקטנה שלך, אנו חייבים למהר".

"בסדר, אבל זה לא יעבור לך כ"כ בקלות!" אמרתי לו, וחזרנו לתכנון המשימה. כ"כ הרבה שאלות רצו לי בתוך בראש באותו רגע. מה מאט עושה פה? מי היה האיש שרדף אחריו? למה הוא רדף אחריו? למה מאט היה כ"כ מופתע לראות אותי פה? ולמה לעזאזל אמרתי מה שאמרתי על מאט? האם יש לי... רגשות כלפיו?

 

התוכניות שלנו כבר היו גמורות, והיינו מוכנים לביצוע הפעולה.

עקפנו את ההפגנה התמידית מול ביתו של ראש העיר, והגענו לדלתות האחוריות של הבניין הענק.

מלפני הדלתות הגדולות עמדו שני שומרים, ג'ספר ניגש אלייהם ולאחר דקה הם היו מעולפים.

ג'ספר סיפר לי לפני כן מהו כוחם של המלאכים, הוא משתווה לכוחם של האלים, ואם הם חזקים מספיק, כוחם אף יכול להיות גדול יותר, ומשפיע יותר. הם יכולים לשלוט בך, ולקחת את טיפת החיים האחרונה שבידייך, ואף להחזיר אותה, ולהשיב את החיים.

והסיבה לעיניהם הלבנות והמהפנטות נמצע בשאלה, כי היפנוזה היא המומחיות שלהם.

כל שנותר הוא להסתכל בעיניים שלהם, ואתה אבוד. אבוד ונתון לשליטתם.

רק מעטים, סיפר לי ג'ספר, הצליחו להשתחרר מאחיזתם האלוהית. האחדים האלו היו ה'אחרונים'.

מהם האחרונים אתם שואלים? אלו העתידנים שעלייהם מספרים בספרי ההיסטוריה. אלו האנשים שהתליחו לקחת את רמת העתידנים למקסימום, אלו שהילדים הקטנים העריצו. כי הם היו גיבורים, ומפה החלה המלחמה הגדולה בין שני העמים.