אולי כבר ציינתי בעבר שאני לא מזדהה עם המחאה. אז אחזור ואומר זאת גם עכשיו.
ומה עוד יותר מחליא אותי?
הניסיון להפוך את משה סילמן סמל/קדוש מעונה של המאבק.
מדובר בשימוש זול וציני לקידום אג'נדה.
משה סילמן פתח עסק. ונכשל, וכתוצאה מכך נפל לחובות.
הוא לא הראשון ולא האחרון. גם אבא שלי נכשל, וקם.
החובות וההסתבכות הכלכלית של אדון סילמן בני עשור בערך ולא תוצאה של איזשהו מצב כלכלי.
כשנקלע לחובות, לא ביבי היה ראש ממשלה.
משה סילמן הוא קורבן של המצב הכלכלי שנקלע אליו.
משה סילמן הוא קורבן של מצבו הנפשי.
להפוך טרגדיה אישית עצומה לסמל המאבק - טעות אנושה.
ומה המסר? להרים ידיים? אנשים במצב שלו ואף במצב קשה יותר לא התאבדו.
יש עוד עשרות אלפים כמו משה סילמן מסתובבים ביננו - עוד ססמה. עוד דמגוגיה.
מה התוצאה?
מוות מיותר.
מי יודע כמה אנשים ראו אדם שורף את עצמו וכעת ישאו עמם את הטראומה הזאת.
מחאה אלימה עוד יותר ואולי אפילו מקרים דומים נוספים.
הנה לכם מקרה בוחן מצויין של mob mentality, של המון הניזון אחד מן השני ושל התוצאות האפשריות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: