אני בוכה...
כל יום אני בוכה...
ואם אני לא בוכה אני דופקת את הראש בקיר...
אני לא יודעת למה אני לא יודעת מה לא בסדר ולא בא לי כלום! ואפפעם לא קרה לי משהו כזה..
ולא בא לי לקום מהמיטה ממש לא בא לי לצאת מהדירה שלי..
לא בא לי כלום לרקוד אפילו לא בא לי שזה הדבר שאני הכי אהבתי בעולם ועכשיו לא בא לי פשוט לא בא לי...
וזה מפחיד אותי כל כך..
מפחיד אותי מאד...
ואני מנסה להעסיק את עצמי וזה קשה כי לא בא לי לעשות כלום..אבל כשאני לא עושה כלום והולכת לישון
המחשבות מציפות אותי דברים כמו "בחיים לא תהיי רקדנית "או "את כל כך שמנה הוא יזרוק אותך " או " את בושה המשפחה
אפפעם לא תתגאה בך"....
אני לא מאושרת.אני מעוצבנת ואני לא חושבת שזה דיכאון אני חושבת שזה משהו יותר גרוע..
וניסיתי לצאת החוצה ולבלות, וניסיתי לחשוב אופטימי ולא עוזר לי כלום ואפחד לא יודע על המצב שלי חוצמבן הזוג שלי
כשהוא בא אליי אני פורצת בבכי בלילה ושעות הוא מרגיע אותי...
מוות מרגיש לי כל כך אופטימלי אבל חבל לי על המשפחה שלי..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
