אני רועדת.

ממש רועדת. 

אני ממשיכה לגלות מחדש את הבלוג הזה, בכל כמה שנים אני נכנסת ונדהמת מחדש מהשינוי שאני עוברת. 

מהבחורה שפעם הייתי. ממי שאני כיום. 

בת 25. 

שלוש שנים עברו.

פתאום התגלתה אליי הרשימה מצד שמאל. אני בת 25 וחלק גדול מהרשימה עוד לא בוצע!

כמעט מסיימת את התואר בחינוך מיוחד. גרה מחוץ לבית ההורים כבר 3 שנים (חוזרת בסוף השנה). 

קעקוע עדיין לא עשיתי, על הניתוח ממזמן וויתרתי. 

השותפה המדהימה שלי זורמת איתי על חלקים משביל ישראל כ"מסיבת סיום לתואר"

הטיול הגדול מתחיל להתגבש לקראת שנה הבאה. 

אני יכולה לסיים את הרשימה עד סוף השנה. היא לא ארוכה. 

יש לי 11 חודשים. 

זה כמו השקמה  מסוימת. מבט פתאומי על החיים שלי, האיטיות הבלתי נסבלת של השגרה. הלימודים והמבחנים שמונעים ממני לרכב על האופניים בעמק או להתאמן על אקורדים בגיטרה. 

אבל מה אם זה הכל סתם תירוץ. מה אם אני פשוט מפחדת לחיות?

כיצד שוברים את הבועה הזאת של הפחד? מדוע הוא שם מההתחלה?