לפני כמה ימים נשאלתי למה,

למה מכל הדרכים לתאר את עצמי |ברשימות בצד הבלוג| בחרתי לכתוב Taken.

למה אחרי השם שלי ומקום מגוריי, די בסיסי, בחרתי בזה.

ככה, לא ידעתי מה לענות. השאלה די העסיקה אותי.

נכנסתי לעריכה ושיניתי עשרות פעמים, בסוף השארתי הכל בטיוטות.

לא הייתי שלמה עם זה.

חשבתי על זה עוד יותר לעומק, שאלתי את עצמי.

למה לכתוב רשימת-תכונות-הפוכות-מצויה-בישראבלוג לא מספק אותי,

למה לכתוב איך אני נראת או מה אני אוהבת לא מספק אותי.

הגעתי להבנה כלשהי בסופו של דבר.

אני מבוססת מאד על בת הזוג שלי, החיים שלי מבוססים מאד על אהבה.

אפשר לראות את זה כאן, כמעט בכל פוסט.

אפשר לראות את זה על הפנים שלי, במחברות שלי,

אפשר לראות את זה בכל מקום. באמת טוב לי ככה.

תגידו מטומטמת, תגידו פוטנציאל להפגע.

תגידו מקסים, רומנטי, אופטימי.

אבל אני רואה בטוב הזה את החיים שלי,

אני יודעת שהוא גבה קורבנות.

שאני לחלוטין לא שלמה איתם, ובכך אני יודעת שמעופפת אני לא;

'מה תעשי אם תפרדו? מה ישאר לך אחר כך?'-

אם להיות ריאלית, זה יכול לקרות.

אבל העובדה שזה יכול לא- ריאלית גם היא.

אני לא רוצה להעסיק את עצמי בשאלות הוואט-איף הידועות.

אני יודעת שאני מבזבזת זמן יקר על המחשבות הלא נכונות.

הרי תכניות לעתיד אף פעם לא נשארות כמו שרוצים אותם,

אז בשביל מה לחשוב על זה?

אני רוצה אותה לנצח, אני רוצה אותה איתי.

אני רוצה בית, אני רוצה משפחה, אני רוצה אהבה.

אני מאמינה שזה יקרה, אני רוצה שזה יקרה,

ולכן אני תופסת ממנה, ממני ומהקשר שלנו כל כך.

אבל אני יודעת שזה יכול להגמר ברגע.

ובכל זאת, אני מעדיפה לחיות את מה שכדאי לי לחיות.

אם זה יגמר, וככל הנראה זו תהיה תקופה שבורה,

אני אתחיל לחשוב על מה לעשות הלאה.

איך לתאר את עצמי מחדש.

אז, בגלל כל הארכיאולוגיה הנ"ל, אהבה מגדירה אותי.

וטייקן לבנאדם שהכי אכפת לו ממני בעולם והכי אוהב אותי בעולם,

לבנאדם שהכי אכפת לי ממנו בעולם ואני הכי אוהבת אותו בעולם,

זו ההגדרה המושלמת.

לרדת לך היה מורכב. האקט עצמו, זה לא איזה מי ישמע אטרקציה, אבל התגובות שלך.. ואו, כן.