אבל יש בו פסיקים.
אתמול יצאתי לסיור בנווה צדק אהובתי, במסגרת לימודי הספרות המורחבים.
על קו 25, שריכז את הילדות של כולנו במסלול אחד, הגענו לשכונה.
מהנוף האורבני נזרקנו לקרחת יער של בתים צמודי קרקע מרהיבים ביופיים,
הם מסתכלים עליך וצוחקים כשהם שומעים את החלומות על 'בית בדיוק כזה'.
שכונה לא גדולה, שלולית אירופה הקלאסית בתוך תל אביב הגועשת.
הרגשתי שהולם את התלמידים, את המורה ואת הלימודים המקום הזה.
היה בו משהו אלגנטי, שקט אך ברור מאד, מקום שהרשה לך להיות תל אביבי מתנשא ולהרגיש בסדר.
להרגיש מהעלית, ללכת במכנסיים ירוקים דהויים ושיער מסודר בשירלול ולהרגיש מלך פיסת האדמה,
לצד אמניים במכנסיים אדומים ומשקפי-פעם כאלה רכובים על אופניים.
נשימה.
בכל אופן, הסתובבנו בשכונה ותהפעלנו מהבתים,
ראינו את שתילי התפוזים לזכר תפוזי יפו בעבר ובהווה,
פגשנו בילדה עם אבא עשיר וצלמת שעשתה בוק בת מצווה (בלי הוצאת דיבה, הכי קרוב לספר שהיא תכיר. מה, היו לה פנים של סתומה.)
הצטמררנו מגורד השחקים הצורם (למרות שמחצית מהתלמידים גרים באחד כזה, כן?),
השכלנו בהדרכה חטופה על שלוש, רוקח, עגנון, אבולעפיה ומני רבים.
ואני אישית כמעט התעלפתי מעבודות האמנות הפזורות לאורך כל הרחוב-
בסטת ליסינג לספרים ללא מוכר שבנויה על אמון, חצרות פתוחים, בתי משוררים, קירות מצופים בשברי כדים, ויטראז'ים עוצרי נשימה והיד עדיין נטויה.
לאחר מכן, שוחררנו להפסקת קפה ושיחה.
חברה של אופק שלי שחולה בשפעת המסכנה, קורל, התלוותה למורה ואלי כשחמקנו מילדים בעלי הון שסעדו ב'סוזאנה',
ל'דלל-קונדיטוריה'. קפה בוטיק קטן ומושתן, מושתן כיוון שגם הוא לא ירד מהפאסון וגם לא מהמחיר.
אבל אני אוהבת קטנים ומושתנים.
אני אוהבת יקר ולהרגיש מישהי כשאני אוכלת קוראסון (נא לקרוא עם מבטא צרפתי) ושותה קפה הפוך בלי סוכר-
והפעם לא מהקפיטריה בבית הספר, אלא בנווה צדק, בקפה קטן ומוסתר על שולחן משיש ירוק.
חזרנו מההפסקה ונתכנסנו במוזיאון גוטמן, בו כמעט התפתתי לקנות סיכת חתול קטנה לג'קט עשויה מפה.
אבל היא עלתה 30 שקלים והנחתי לעצמי שאוכל להכין כזו לבד ולא להכנע להרגשה שאני ביל גייטס לא פחות,
רק כי אני מוקפת בפיסות נדל"ן בשווי הון עתק.
התערוכה כללה מיצירותיו של נחום גוטמן, המקום עוצב לילדים והכל היה נמוך בצבעי פסטל.
שמענו על המכובד, נתחנו יצירות אמנות (בהצלחה רבה יש לומר),
למדנו ערבית בסיסית בחצי גיחוך, שמענו על עבודת האוצרת והתרשמתי לחיוב.
אפילו נתנו לנו עבודות מדופסות ומוקטנות שלו, ועצמנו יצרנו, כאוצרים, בקבוצות קטנות, תערוכה על פי שיקולים מעניינים.
נשימה.
חתמנו את הסיור עם תמונה קבוצתית על רקע המוזיאון ונפרדו דרכנו.
אני לקחתי מונית יחד עם המורה והחלטתי לעזוב באמצע הנסיעה בתחנה המרכזית הישנה,
חורבן ליד נווה צדק.
לקחתי מונית שירות הביתה ולאורך כל הנסיעה חשבתי כמה חיינו לא כאלה.
אבל היה לי טוב! אני מסרבת להכיר במציאות כרגע ואזכר בה בעוד כמה ימים,
כשהשפעת הקפה הענק ששתיתי וסם הקסם שטפטפו לי לבפנים תפוג.
לכו להצביע אגב.
נשימה.
בלי עריכה, אחרת אני אמחוק הכל.
מבישה אותי הידיעה שהשארתי את הבלוג קירח כמעט חודש,
לא הייתה חיה כזו מעולם עד כה.
סורי בלוגוש?
פיציתי בפוסט ארוך מהרגיל.
החלמה מהירה יפתי. ♥ ♥
כינוי:
ChenBuriedAlive.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
