חזרתי אחרי שבוע, אולי קצת יותר, הביתה.

כל השיחות עם אמא בזמן הזה היו משונות אך טובות.

הרגשתי כמו בת שעזבה את הקן ומתקשרת כמה פעמים בשבוע לאמא שלה,

כמו ילדה טובה.

השיחות ממוצות ומקיפות, זורמות חלק, בלי יותר מדי חיכוחים,

מרגישות כמו דיווח אבל שוב, דווקא על הצד החיובי.

אולי זה עדיף ככה, להיות בחוץ אבל לשמור על שפיות.

לחיות בבית עם בני אדם שהדעות שלהם והדעות שלך כל כך קיצוניות..

כשלהם יש את רוב הכח, ומה לי?

עליי כופים את הכל, ומצפים שאעמוד מול האכזריות הזו.

אני יכולה להזדיין עם מי שבא לי, פאק כל העולם. מי מעוניין?