הפלאפל הכי טעים בעיר

שבע עשרים:

אני בודק את הכוס שלה ורואה עד כמה היא רטובה, מסובב אותה אלי, מוריד אותה לברכיים ודוחף לה את הזין עמוק עמוק לתוך הפה.  לא נותן לה למצוץ כמו שהיא אוהבת, אלא מזיין אותה בפה, חזק (יקירתי). הידיים לופתות את השיער ואני מטלטל את ראשה לאורך המוט הזקור ומוסיף לו גם תנועות אגן חזקות, חונק אותה לגמרי.

ואז כשכבר לא יכול ליותר, זורק אותה אל המיטה. הופך אותה בקלילות, מגביה את האגן, מתלבט לשנייה ומחדיר את הזין לתוך החור החם והרטוב, חודר הכי עמוק שאפשר, מרגיש איך הכוס הזה שואב אותי מבפנים.

שבע עשרים ושבע: גמרתי, מהיר וטוב. ניגבתי, התעוררתי מהזיית הבוקר והתכוונתי ללכת לתקתק את הילדים.

ובדרך פגשתי ג'וק.

ג'וק, מקק, בן למשפחת החרקים (שש רגלים, כך הסביר הגאון). בימים כתיקונם הייתי דורך עליו, אבל מאחר והייתי  יחף, התעלמתי, עקפתי ונכנסתי לחדר הילדים כדי להעיר אותם בנשיקות, ליטופים ואחר כך גם בקולות רמים, "קומו, קומו, כבר מאוחר"

רגע אחרי שפקחו עיניים הוספתי גם את האיום האולטימטיבי: "מי שלא מתלבש תוך חמש דקות הוא תפוח אדמה". כל בוקר אני מעיר אותם כך, ותוך עשר דקות הם חגורים במכונית. אחרי הכל, מי רוצה להיות תפוח אדמה?

בדרך להכנת הסנדוויצ'ים, עוד ליטפתי במוחי את הזיית האוננות המתוקה של הבוקר ואז שמעתי צרחה: "אבא ג'וק"

כוס אמק.

"תעקפו אותו, אני אדרוך עליו אחר כך" צעקתי בחזרה מהמטבח ומרחתי עוד פרוסה. 

"אבא בוא מהר" הטונים עלו גבוה.

בחדר הילדים ניסיתי את הגישה החינוכית: "מי יותר גדול, אתה או הג'וק?"

"אני"
"אז מי צריך לפחוד ממי?"
"אבא, תהרוג אותו מהר!!!"

כל כך הרבה פעמים ניסיתי להסביר לילדים את אלמנט הגודל אבל הם בכל תוקף מסרבים לקבל את זה. פייר? צודקים. עד היום אני מפחד מנחשים, עקרבים, רוטוויילרים, ולפעמים באמצע הלילה גם מהסמל ששי הבן זונה מהטירונות שהיה נמוך ממני בראש.

איתרתי את הכפכף או כפי שאני אוהב לכנותו צ'חכף והורדתי אותו על הראש של החרא הקטן. כלומר לג'וק לא לאף אחד אחר. עטפתי אותו בתכריכי עיתון והפקדתי אותו בפח.

שלושה ימים שאני לא מפסיק לחסל ג'וקים בסיטונות, ללא הבחנה, על בסיס של שניים לשעה. השכנים המאנייקים בני הזונות מקומת הקרקע, החליטו בלי תיאום לעשות ריסוס. בכל פעם ששכן מאנייק עושה ריסוס (עם או בלי תיאום), הג'וקים החיים בנחת בביוב, מריחים את אדי הרעל ובורחים לכל מקום שאפשר, כלומר, לדירות האחרות שלמעלה וגם לשלי.

כתבתי בעבר שאין אצלי הפליה, אני לא סובל בעלי חיים מעכבר ועד פיל. מיונה ועד בן יונה. אבל האמת היא שג'וקים אני שונא במיוחד. על אחת כמה וכמה שאני היחיד בבית שייש לו רישיון להרוג ג'וקים, או אם לדייק, היחיד שלא מפחד מהם. כן, אני מלא הערצה שהם כאן על כדור הארץ מימים ימימה ואבות אבותיהם צפו ב-T רקס ובשאר הדינוזאורים בעוד שאבות אבותי הבבונים, אפילו לא היו בגדר שמועה. גם העובדה שהם ישרדו כאן גם אחרי מלחמה אטומית שתהיה ממלאת אותי הערכה ואני אפילו מוכן להסיר בפניהם את הכובע. אבל עם כל הכבוד, שישרדו במקום אחר, לא בבית סיפרנו, כלומר לא אצלי בבית.

פעם התכתבתי עם כמה מדענים ממכון וייצמן וניסיתי לתהות למה הם לא ממציאים איזה משהו שמחסל את הג'וקים פעם אחת ולתמיד. היחיד שענה לי כתב שהם חשובים לאקולוגיה וחוץ מזה גם המליץ לי על ספריי טוב.

כבר עשינו ריסוס שלוש פעמים ובכל זאת, כל פעם שאחד מהשכנים התפתה למרסס התורן ("אחי, אני יעשה לך מחיר") החלה מכת ג'וקים מגעילה.

אין לפוסט הזה סוף טוב או רע. אין לו סוף בכלל. בזמן הכתיבה הבחנתי בשניים שחלפו להנאתם במסדרון אצלנו ולכן אני חותך באמצע, ורץ עם הכפכף ביד.

ג'וקים עליך שימשון.