בוקר יום שבת, הייתי עסוק בהכנת ארוחת בוקר של שבת, ברקע, להקת רנסנס – להקה שפעם אהבתי מאוד ובלילה הייתי מאוד עסוק למצוא את המוסיקה שלה ברשת ולפתע נדמה היה לי שאני שומע קול נוסף שר עם הלהקה.
בשקט בשקט התקדמתי אל חדר העבודה ומצאתי את הקטנצ'יק בן החמש ורבע מול המחשב עם עיניים עצומות מתמכר למוסיקה. זו לא פעם ראשונה ש"נתפס" מתמכר למוסיקה. לפני חצי שנה לקח חלק במקהלת ילדי הגן ששרו איזה שיר ופתאום עצם עיניים והחל להניע את עצמו קלות ימינה ושמאלה כשעל פניו הבעת התמוגגות מושלמת.
גם לפני שבועיים שלושה ביקש שאשמיע לו יצירה קלאסית מסוימת. כששמע את החלק ברוב קשב היה קשוב בצורה מפתיעה
אבל היום זה היה האחרת. היום אולי הוא היה כאן פיסית, אבל ראו כי המוסיקה חדרה לתוכו פנימה והרטיטה את נשמתו והוא עצמו צף גבוה גבוה למקומות אחרים לגמרי. בדיוק מה שמוסיקה צריכה לעשות.
היום כשאני מקשיב למוסיקה, קשה לי לשמוע אותה מבלי לחשוב, מבלי להיזכר בדברים, באסוציאציות. אם אני מכיר את היצירה, (ולרוב אני מכיר), אני שר אותה בתוכי, ממתין לאקורדים הנעימים לי, מקשיב היטב לכלים, אם מדובר ביצירה קלאסית הראש כבר שופט את טיב הביצוע ביחס לביצועים אחרים שאני מכיר. לא, אני לא מצליח לכבות את המחשבות ולהיסחף למעלה.
אבל הוא היה שם וכשמוסיקה נפסקה פקח את עיניו בהשתוממות. כאילו לאחר חוויה מיסטית.
מדהים!
http://www.youtube.com/watch?v=dHSQBr2REV4
בבלוג זה
בכל הבלוגים
