גופו הכבד נע בין רגליה הפשוקות בקצב מהיר ולא שווה. פניו הסמוקות הביעו מאמץ רב. מכל גופו צצו ובקעו אגלי זיעה. הוא גנח והתנשף במהירות. ניכר היה בו כי הוא מתאמץ במיוחד. "אני גומר," מלמל, "אני גומר."
רוויטל הציצה אל מראת הצד שמימינם. המציאות לא הייתה כל כך מפתה: גבר גדול ושמן מעל אישה ערומה ו... כן, גם היא שמנה אבל היא תגיד לעצמה את המילה שמנמנה.
גם הפעם זה נראה לה כל כך סתמי.
כאשר הרגישה כי הוא קרוב לשיא, זייפה בקול כמה צעקות וכמה התנשפויות וכשחשה את איברו פועם בתוכה פלטה צעקה גרונית ארוכה ומתוכננת.
הוא נשאר לשכב מעליה דקות ארוכות עד שהתגלגל הצידה.
היא משכה את השמיכה מעליהם וכיסתה את שניהם.
בידיים רועדות הצית סיגריות לשניהם. "אוף... זה היה כל כך טוב..." חייך אליה.
"כן, זה היה נפלא, אתה ממש נהדר," השיבה לו והפעם זייפה עבורו חיוך סמוק.
עם הרבה שביעות רצון נשף עשן אל חלל החדר. "את יודעת שאנחנו ביחד כבר שנה?"
"שנה? אתה רציני?" זייפה פליאה בקולה.
"כן, שנה. ואיזו שנה נפלאה," נשק לכתפה החשופה.
"שנה יפה וארוכה," אמרה כאילו לעצמה, "אני רוצה שנסיים אותה וניפרד."
"מה?"
"שנה. די, זה מספיק לי." ואחרי שתיקה ארוכה הוסיפה, "אתה יודע כמה טוב לי איתך. אבל כל כך רע לי עם זה. אני לא ישנה טוב בלילות. אני מסתכלת על הילדים שלי וחושבת מה יהיה אם הוא יגלה. לא אני לא רוצה יותר. בוא ניפרד עכשיו..."
הוא הביט בה נדהם כולו. שרידי התענוג שעוד זרמו בגופו הלכו ונמוגו. "זהו? ככה? עכשיו?"
"כן, אני מעדיפה שזה יהיה ככה." היא נשקה למיצחו. "אתה יודע שאני אוהבת אותך."
"אני לא מאמין ," אמר ספק לעצמו, ספק אליה. "אני לא מאמין."
תוך דקה היה לבוש. "את..." רצה להגיד משהו אך במחשבה שניה החליט לשמור את המילים לעצמו. "תתקשרי כשתרצי. את מכירה את המספר" אמר ונעלם, מותיר אחריו טריקת דלת נעלבת.
רוויטל עישנה עוד שלוש סיגרית, הדליקה לעצמה את הטלוויזיה וצפתה בפרק שלם של אופרת סבון. לאחר מכן סידרה מעט את החדר ואז נטלה את הנייד והתקשרה."מיקי? אני מחכה בחדר 271 במלון הכרמליה. תוך כמה זמן אתה חושב שתגיע?"
אחר כך כאשר הציצה במראה ראתה את אותו מחזה. כן, הגבר היה הפעם פחות גדול וגם הרבה יותר נמרץ ומהיר. האישה השמנמנה עדיין הייתה שם והכל נראה כל כך...סתם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
