לפעמים אני אוהב סיפורים שלמים, ארוכים עם התחלה, אמצע וסוף. ולפעמים אני אוהב רק את הסצינות הקטנות. הנה ארבע סצינות שחירמנו אותי בעשרים וארבע שעות האחרונות:
ישבנו שם קבוצת חברים, התכבדנו, שתינו, צחקנו. אישתו של יאיר שישבה לידי ליטפה לי את הירך ואחר כך לחשה לי באוזן הצעות מגונות. עשיתי עצמי אהבל, אבל כאשר שאלה את יאיר בשקט וזה הנהן בראשו לחיוב, קמתי אחריה לחדר השינה וסגרתי את הדלת אחרי.
במשך כל הנסיעה החישה את דניאל שיסע מהר יותר, שיעקוף.. "אתה לא מבין, אני מאחרת, אסור לי..." לבסוף הגיעו לוילה הסמוכה. היא התפשטה בכניסה, ציפתה שדניאל יכנס ויתפוס את מקומו על הספה ואז זחלה על ארבע פנימה עד שהגיעה אל המאסטר והניחה את ראשה על הרצפה לצד רגליו.
נתתי לטלפון לצלצל שני צלצולים ואז עניתי. "היי, מה שלומך?... כן, בסדר, לא, טיפונת עסוק, משהו דחוף? אה, פגישה.. אוקי, אז תבדוק ביומן... כן, חמישי בשתיים, על הכיפק. עוד משהו? זהו? אז ביי"
לא נתתי לאילנה אפילו להרים לרגע את הראש והיא אכן לא הפסיקה למצוץ לרגע.
הן עמדו שלוש, שעונות קדימה על ברכב, פלג גופן התחתון ערום לגמרי, רגליהן פשוקות והן מחכות. שלושתן מחכות לי שאתחיל...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
