הפלאפל הכי טעים בעיר

הבן הקטן שלי דומה לי שתי טיפות מים. מה דומה? ממש זהה.

אני מסתכל בתמונות שלי בגילו ומתבלבל, ולא רק אני. כששלחתי תמונות לקרובי משפחה שאלו אותי למה צילמתי אותו בשחור לבן. כשאני הולך איתו ברחוב אנשים עוצרים אותנו וצוחקים כמה הוא דומה לי.

גם באופי הוא טיפה דומה לי או כפי שאמא שלי אוהבת להגיד לי: מגיע לך שיהיה לך ילד עצבני וכעסן.

לפעמים אני מסתכל עליו ומתמלא בגאווה לא מוסברת, זה אני, קופי אני. לא צריך להסתכל במראה. הילד שלי. לעולם לא נזדקק לבדיקת רקמות, אף אחד לא יחשוד באמא שלו שרעתה בשדות זרים. פה אין בכל סימן שאלה, זה הילד שלי.

ולפעמים לפני השינה אני מתעצב בליבי. מה, הוא יעבור את כל מה שעברתי? את כל האכזבות? האהבות הנכזבות? התסכולים?

הוא דומה לי, אבל אני מקווה בכל ליבי שהוא יהיה מוצלח ממני, והעיקר, שיהיה מאושר.