היא ממש מיהרה. עשרה לשש, קר מאוד, עוד לא יום, אבל הלילה כבר נגמר מזמן ווהיא ממהרת.
זה לא שבחרה ללכת מהר כדי להתחמם, אלא היא ממש מיהרה. הציצה בעצבנות בשעונה, מידי פעם האיצה עצמה לידי ריצה קלה וחזרה להליכת מואצת (אוף כמה צדיקים יצאו לי במשפט הזה). לבושה במדים, אחרי מקלחת של בוקר.
ניחוח השמפו הריחני עלה עד מרפסת הקומה השניה שלי. כן, היא מיהרה מאוד.
כיוונתי אליה את זרקור קורא המחשבות. ברגע הראשון התקשיתי למקד עליה את המכשיר. בכל זאת בוקר, והיא התקדמה מהר מידי, אבל בכל זאת הצלחתי.
הסעה, רב סרן שאוסף אותה בשש מהצומת.
פישפשתי וחיפשתי אך לא מצאתי שם שום דבר אירוטי, שום דבר מפתה.
כן, היה שם בחור אחד שהיא מפנטזת עליו עוד מגיל שבע עשרה. איכשהו יצא שהם משרתים ביחד אבל אז הוא לא שם עליה וגם היום לא. הוא מניד את ראשו לברכת הבוקר טוב שלה וממשיך את מהלך חייו מבלי לדעת שכמעט מידי לילה הוא גוחן מעליה, חודר אליה בתשוקה. לפעמים על חוף ים, לפעמים על מיטת אפיריון גדולה.
היה שם גם הרב סרן הזה והסגן אלוף שללא יוצא מן הכלל זרקו לה לאורך כל היום ללא הפסק הערות עוקצניות ומעליבות. היא כמובן לא ידעה שכמעט מידי לילה היא עצמה, כן כן, היא בכבודה ובעצמה, היא משמשת את שני הגברים האלו בפנטזיות משונות, חלקן אלימות, חלקן משפילות.
היא נעלמה מהעין ואני לגמתי מכוס התה שלי, לקחתי עוד שלוק קטן מהסיגריה וציפיתי לקליינט הבא.
אבל פתאום היא הגיחה שוב, הפעם בכיוון הנגדי. נו מה, כשמרימים לי להנחתה, אני ... (ברור, לא?)
הפעם היה קל יותר להתכוונן עליה. בדקתי מה קורה שם. שכחה את הפלאפון בבית. היא הייתה מוכנה לוותר על ההסעה, להסתכן באיחור ובעונש רק לא לוותר על המכשיר.
נמצאה שם ציפיה עצומה לשיחה, כמיהה למישהו מבחוץ שיתקשר ו...
לא מצאתי שום רמז לזהות המתקשר המצופה. לא מראה, לא קול, לא הצעה, רק שיחה שצריכה לבוא מתישהו. היא לא הייתה אתמול, לא הייתה שלשום, לא הייתה אף פעם, אבל אוי ואבוי אם בדיוק היום יגיע הטלפון הזה והיא לא תהיה שם כדי לענות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
