הפלאפל הכי טעים בעיר

את המשפט הנ"ל שיחרר הבן הגדול שלנו היום בבוקר בדרך לאליפות השנתית בקרטה.

האמת היא שזה משפט מדהים בייחוד כאשר מדובר בילד בן שש וחצי. אבל באותו הרגע חשבתי לעצמי שאין משפט תבוסתני מזה.

כן, נכון, אלוף קרטה הוא כבר לא יהיה, אבל להגיד משהו כזה עוד לפני התחרות?

בעוד אמא שלו התפעלה ממנו, ניסיתי אני להסביר לו שהדבר הכי חשוב זה להתאמץ כמה שיתר, ולרצות לנצח.

בינינו לבין עצמנו כינינו את התחרות הזאת "ההשפלה השנתית שלנו".

כבר ציינתי בעבר שיש לי ילד גאון (ולא כי הוא הבן שלי כמובן), אבל מה... קצת קוקסינל, חלשלוש. מהחננות האלו שרצים לאט, נפסלים ראשונים ובמקום ללכת מכות עם החבר'ה קוראים אנציקלופדיות.

ניחא, ברוב הימים (והלילות) אני גאה בו עד מעל לראש, אבל באליפות הקרטה הייתי רוצה לראות קצת יותר אקשן, או כמו שסא"ל ע. היה נוהג לומר לפני יציאה לביצועים, "אם וכאשר נפגוש מלוכלכים נחתור למגע ונזיין להם את הצורה" (כך באילו המילים ממש).

שנה שעברה כאשר עלה להתחרות חטף קצת מכות ובעיטות והתחיל לבכות.

המורה (סנסיי) חיבק אותו, עודד אותו ואחר כך שלח אותו להמשיך להרגע בחיק אימו. כמה שריחמתי עליו אז. חשבתי שזהו זה, נגמר עידן הקרטה. אבל הוא באופן די מתמיה התמיד והנה, הגיע כבר לתחרות השניה שלו ובדרך הצהיר את כל ההצהרות התבוסתניות "העיקר זה להשתתף", "יש כאלו שמנצחים עם הידיים אבל הניצחון האמיתי הוא בלב".

אני לא מצפה שיהיה אגרופן, ביריון שכונתי, או ספורטאי דגול, אבל ראבק, בעיטה או שתיים, איזה אגרוף... מה יש, שיתחבר קצת לצד הגברי שלו.

כאשר עלה לזירה כיסיתי את עיני. פחדתי לראות אותו חוטף ועוד יותר, כאב לי הלב על הצער שיבוא אחר כך.

השנה הוא השתפר. בהחלט השתפר.

לא שהוא ניצח. הוא הפסיד כמובן בסיבוב הראשון, אבל לפחות נתן פייט. נתן כמה אגרופים, היו אפילו סימנים לבעיטות והגנות לפי הספר.

הפסיד הפסיד. לפחות הפסיד לזה שזכה במדליית הזהב באותו מקצה.

הוא ירד די מרוצה. הוא השתדל, התאמץ, ונכון, הוא הפסיד, אבל הניצחון האמיתי הוא בלב.

וואלה צודק במאה אחוז