לא היה בתמונה הזו שמץ של רומנטיקה. לא זוג שהולך לאיטו, הגבר מושיט יד ומגיש לאישה שהוא אוהב פרח, בליווי חיוך מסתורי שמאחוריו מתחבאת תשוקה פראית. גם לא הייתה זו נערה יפה, ארוכת שיער וריסים חולמניים, שחולפת ברחוב, קוטפת פרח ומתמכרת לריחו. בסך הכל גבר מיוזע, בן ארבעים פלוס מינוס באמצע הליכת השבת.
הוא עבר ליד הגדר החיה של הבניין ומבטו נתפס על הפרח. לא פרח מלכותי, לא משהו פנסי, שושנה, ורד ואפילו לא ציפורן, סתם פרח ורדרד, פושט, שכמותו פורחים סביב מאות ואלפים. הוא נעצר מהליכתו, משך את הענף והגיש את הפרח לאפו.
אני לא יודע על מה חשב באותו הרגע. אולי נזכר במשהו שעשה לו טוב, ואולי להיפך, היה לו קצת עצוב על הנשמה עד שהרגיש צורך לאזן את הרגע בניחוחו של פרח ורדרד שפגש בדרך. יתכן שהייתה שם סקרנות ואולי אף חיפוש בלתי מודע אחר כוח מסתורי שינסוך בו עוד טיפה של מרץ להמשיך את הדרך. דרכו.
תנועה קטנה ולא משמעותית. גבר מיוזע בשנות הארבעים לחייו שעצר את הליכתו והריח פרח.
הלוואי ותמיד יהיו לי עיניים להבחין במראות יומיומות שכאלו, מן החיים עצמם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
