לפני חודשיים עוד היה בגן אחד, אחר כך היה קצת בחופש ובראשון לספטמבר עבר לגן אחר, מהרגע שלמד לדבר לא סתם את הפה לרגע, יק לדבר לרגע ובכל זאת בשלושה וחצי החודשים האחרונים אבו נזק החל לגמגם. בהתחלה גמגומים קטנים, מהוססים משהו, "אא.. אבא אבא... " אחר כך גמגומים גדולים יותר אאאאא....אאאאא...אנייייי" ובחודש האחרון זה הפך להיות בלתי ניסבל. אילו היתה התופעה הייתה מתחילה אצלו בתחילת השנה עם כניסתו לגן החדש (התאקלם מצויין, מת על הגן, אין שום בעיות פרידה), היה הענין ברור לחלוטין. אילו זה היה מתחיל בסוף הגן הקודם, גם אז לא היה מקום לשאלות מיוחדות אבל זה התחיל חודש לפני סיום הגן הקודם והלך והתפתח עד כדי רמה מפחידה.
החלטנו שלא להילחץ. אין צורך. הוא עוד לא בן שלוש, לבטח זה איזה עניין פסיכולוגי התפתחותי ווחוץ מזה, הרי הוא עשה לאחרונה קפיצה אינטלקטואלית מרשימה, כך שאולי הוא בעצם חושב הרבה הרבה יותר מהר ממה שהוא מדבר. ככל שהזמן הלך וחלף והגמגום הלך והתגבר עד שנעשה לבלתי נסבל, התחלנו "בלי להלחץ" לבדוק קצת מסביב, לקרוא קצת, לשאול. כמובן שכל מי ששאלנו אותו אמר לנו שזה נורמלי, ולחכות קצת. גם המאמרים שקראנו (היא בעיקר) אמרו כל מיני דברים אם כי גם אמרו שהגמגום מתפתח בגיל כזה ורצוי מאוד לא להלחץ, אבל לרוץ לקלינאית תקשורת לאבחון שלא לדבר ל "לגלות סבלנות", "להקפיד לדבר איתו לאט" ועוד כל מיני דברים.
האמא של אבו נזק, שבאמת לא נלחצה אבל כל הזמן ניסתה לחשוב במה מדובר, התייעצה עם שתי חברות קרובות שלה. האחת פסיכולוגית קלינית ידועת שם עם היכרות וניסיון מעמיקים עם ילדים. היא כמובן אמרה לא להילחץ חודש חודשיים, אבל כדאי שבכל זאת יראה מומחה/מומחית, והשניה, פסיכולוגית התפתחותית שאמרה שתפנה אותנו לקלינאית תקשורת ממש ממש טובה כדי שזו תרגיע אותנו.
בקיצור, המשכנו להרגע ולא להילחץ אבל הגמגום הזה כבר הפך למשהו שאי אפשר להתעלם ממנו וגם אי אפשר לנהל תקשורת דו כיוונית עם ילד שהוא פטפטן הסטרי עם אוצר מילים מרשים ביותר.
שלשום (יום רביעי) היא אמרה לי שנדמה לה שפתרה את העניין. לפי ההסבר שלה, הילד נמצא על המתח בין תינוק לילד והוא מנסה להגיד לה (בעיקר לה) שהוא עדיין רוצה להיות תינוק וכדי להגיד את זה הוא משבש בכוונה את הדיבור כמו אומר "את גם בלי מילים צריכה להבין אותי".
מהרגע שחשבה על זה החלה לפמפם לו "אתה ילד גדול ויש לך בחירה", "אתה כבר ילד גדול, כבר לא תינוק..." ואני החריתי אחריה, "איזה כיף לי עם הילד הגדול שלי..." וכן הלאה.
בינגו.
זה היה הכפתור המדוייק. תוך עשרים וארבע שעות הברנש הקטן, אבו נזק המקסים הפסיק לגמרי את הגמגום, גם כשהיה עייף במיוחד.
לדעתי זה מדהים פעמיים. פעם ברמת האבחון וההבנה, אבל כאן אני לא ממש מתפלא. הלוא הילדים שלי גאונים לא רק בגלל האבא שלהם, ופעם ברמת הכפתור. מהרגע שהיא זיהתה אותו ולחצה עליו זה עבד מיידית. שלשום הוא ניסה להגיד לי משהו קטן וזה לקח לו בערך רבע שעה והיום לא סתם את הפה לרגע עם שיחות ומילים בלי שום היסוס בלי שום איטיות ובלי שום גמגום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
