לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הפלאפל הכי טעים בעיר

הבלוג של רונן


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

כמה נקודות קטנות מביקור אצל רופא ילדים


 

מלאכים בשמי ברלין

בסרט מלאכים בשמי ברלין מתיישב המלאך לצידם של בני האדם ומקשיב למחשבות שלהם. היום לא צריך להיות מלאך. מספיק לשבת בכל מקום ציבורי ולהאזין בשקט לאנשים שמדברים בטלפון. משום מה, אתמול בחדר ההמתנה כל הורה שהיה שם ניהל בזמן נתון של עשרים דקות שיחת נפש עם מישהו/מישהי.

 

רופא ילדים לא צריך יותר מחמש דקות

לרופאי ילדים יש מעט מאוד כלים לאבחן מחלה: עיניים וידיים להסתכל על הילד, אוזניים להקשיב להורים, סטטוסקופ לשמוע ריאות, מכשיר לבדיקת אוזניים ומקל מעץ - "לפתוח פה גדול". אבחונים מסובכים יותר דורשים בדיקות. רופא יעיל יסיים את כל הבדיקה בחמש – שבע דקות. רופא מעצבן ישוחח ארוכות עם הורים וייתן להם לספר לו על בעיות קיומיות, ענייני גידול ילדים וייתן לשאר ההורים להתייבש בחוץ עשרים דקות. לשמחתי הרבה הרופאים של הילדים שלי הם יעילים.

 

ישנם שני סוגי אנשים בעולם

ישנם שני סוגי אנשים בעולם, אילו שנדחפים לראש התור ואילו שנותנים להם להידחף.

אמש חיכינו בסבלנות רבה רבע שעה לתור שלנו. אבא עם ילד שהגיע אחרינו, שהתור שלו נקבע לרבע שעה אחרינו (שמעתי אצל הפקידה) נדחף פנימה לפנינו. עשה פרצוף של "מה, זה לא אנחנו עכשיו?" וכשכבר ישב מול הרופא עם הילד, ביקש יפה "אני נורא ממהר, זה למטרה טובה".

 

כן, הייתי יכול להתעקש הלוא גם אני מיהרתי, גם לי כבר נגמרה הסבלנות ואבו נזק כבר מזמן מיצה את כל המשחקים בחדר ההמתנה, אבל מה כבר אפשר להגיד כשהרופא כבר מעביר כרטיס, בודק במחשב והפקידה מסתכלת עלי בעיניים כלות "אנא ממך".

 

גם לפני כמה חודשים קרה לי מקרה דומה ואם אני משחזר לאחור, אז כמעט כל פעם שהלכתי לרופא הילדים, תמיד נדחף לפני איזה הורה עם תירוץ זה או אחר – "אני רק לשאלה", "הוא אמר לי לבוא בלי תור...", "הילד בוכה, אנא ממך".

מה, כתוב לי על המצח 'פראייר, אפשר לעקוף''?

 

מספיק אבו נזק אחד כדי לשפר את מצב הרוח של כולם

כשנכנסנו היה לכל המבוגרים בחדר ההמתנה מבע קודר על הפנים (או מרוכז בשיחת נפש סלולרית). הילדים החולים היו משועממים ו/או עצבניים ואיזה תינוק בפינה השמיע קול בכי. כשאדון אבו נזק חדר בצעד בוטח פנימה והחל לבדוק ולבחון מקרוב כל משחק, עיתון, ספר ילדים ו/או חפצים על שולחן הפקידה. הפך תוך דקה למרכז התעניינות של כולם. כשהנ"ל החל לשאול ולאחר מכן גם להביע את דעתו על החיים באופן כללי, החלו לעלות על פניהן היגעות של האנשים חיוכים רחבים במיוחד.

כן אני יודע. ילד אטרקטיבי במיוחד.

הוא הבן שלי. :-)

 

רופאי ילדים כנראה אטומים

קשה היה לי להבין איך בן אדם נורמלי יכול לשמור על ארשת פנים אטומה כשהוא מתכוון לבדוק את גופו הקטן של היצור הכי חמוד בעולם עם הסטטוסקופ והמכשיר לאוזניים ושומע את המשפט  -  "יש לך מכשירים כמו שלי".

למעשה הוא שמע  "יש לך מכסירים כמו סלי". השין שלו עדיין היא סין.

 

לילדים בני שלוש יש אג'נדה משלהם (אולי הם לא כל כך אטומים)

כבר בבית כשבישרתי לזאטוט שהולכים לרופא הוא הודיע לי שהיום יבקש שלוש (סלוס) מדבקות. הרופאים במרפאה נוהגים לחלק לכל ילד שתיים שלוש מדבקות בסוף כל ביקור.

בניגוד לאביו, לאבו נזק לא רשום על המצח 'פראייר'. הוא בדק את שלושת המדבקות שקיבל, דרש אחרות ולבסוף קיבל כמעט חצי גליל.

כנראה שהרופא בכל זאת לא כל כך אטום. קשה לו לעמוד בפני היצור המקסים עלי אדמות.

אף אחד לא מצליח.  

 

 

נכתב על ידי , 23/1/2007 06:31   בקטגוריות אבהות  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של רונן אלון ב-26/1/2007 09:41
 



כפתורי הנפש של ילד בן שנתיים ושלושת רבעי


 


לפני חודשיים עוד היה בגן אחד, אחר כך היה קצת בחופש ובראשון לספטמבר עבר לגן אחר, מהרגע שלמד לדבר לא סתם את הפה לרגע, יק לדבר לרגע ובכל זאת בשלושה וחצי החודשים האחרונים אבו נזק החל לגמגם. בהתחלה גמגומים קטנים, מהוססים משהו, "אא.. אבא אבא... " אחר כך גמגומים גדולים יותר אאאאא....אאאאא...אנייייי" ובחודש האחרון זה הפך להיות בלתי ניסבל. אילו היתה התופעה הייתה מתחילה אצלו בתחילת השנה עם כניסתו לגן החדש (התאקלם מצויין, מת על הגן, אין שום בעיות פרידה), היה הענין ברור לחלוטין. אילו זה היה מתחיל בסוף הגן הקודם, גם אז לא היה מקום לשאלות מיוחדות אבל זה התחיל חודש לפני סיום הגן הקודם והלך והתפתח עד כדי רמה מפחידה.


החלטנו שלא להילחץ. אין צורך. הוא עוד לא בן שלוש, לבטח זה איזה עניין פסיכולוגי התפתחותי ווחוץ מזה, הרי הוא עשה לאחרונה קפיצה אינטלקטואלית מרשימה, כך שאולי הוא בעצם חושב הרבה הרבה יותר מהר ממה שהוא מדבר. ככל שהזמן הלך וחלף והגמגום הלך והתגבר עד שנעשה לבלתי נסבל, התחלנו "בלי להלחץ" לבדוק קצת מסביב, לקרוא קצת, לשאול. כמובן שכל מי ששאלנו אותו אמר לנו שזה נורמלי, ולחכות קצת. גם המאמרים שקראנו (היא בעיקר) אמרו כל מיני דברים אם כי גם אמרו שהגמגום מתפתח בגיל כזה ורצוי מאוד לא להלחץ, אבל לרוץ לקלינאית תקשורת לאבחון שלא לדבר ל "לגלות סבלנות", "להקפיד לדבר איתו לאט" ועוד כל מיני דברים.  


האמא של אבו נזק, שבאמת לא נלחצה אבל כל הזמן ניסתה לחשוב במה מדובר, התייעצה עם שתי חברות קרובות שלה. האחת פסיכולוגית קלינית ידועת שם עם היכרות וניסיון מעמיקים עם ילדים. היא כמובן אמרה לא להילחץ חודש חודשיים, אבל כדאי שבכל זאת יראה מומחה/מומחית, והשניה, פסיכולוגית התפתחותית שאמרה שתפנה אותנו לקלינאית תקשורת ממש ממש טובה כדי שזו תרגיע אותנו.


בקיצור, המשכנו להרגע ולא להילחץ אבל הגמגום הזה כבר הפך למשהו שאי אפשר להתעלם ממנו וגם אי אפשר לנהל תקשורת דו כיוונית עם ילד שהוא פטפטן הסטרי עם אוצר מילים מרשים ביותר.  


שלשום (יום רביעי) היא אמרה לי שנדמה לה שפתרה את העניין. לפי ההסבר שלה, הילד נמצא על המתח בין תינוק לילד והוא מנסה להגיד לה (בעיקר לה) שהוא עדיין רוצה להיות תינוק וכדי להגיד את זה הוא משבש בכוונה את הדיבור כמו אומר "את גם בלי מילים צריכה להבין אותי".


מהרגע שחשבה על זה החלה לפמפם לו "אתה ילד גדול ויש לך בחירה", "אתה כבר ילד גדול, כבר לא תינוק..." ואני החריתי אחריה, "איזה כיף לי עם הילד הגדול שלי..." וכן הלאה.


 בינגו.


 זה היה הכפתור המדוייק. תוך עשרים וארבע שעות הברנש הקטן, אבו נזק המקסים הפסיק לגמרי את הגמגום, גם כשהיה עייף במיוחד.


לדעתי זה מדהים פעמיים. פעם ברמת האבחון וההבנה, אבל כאן אני לא ממש מתפלא. הלוא הילדים שלי גאונים לא רק בגלל האבא שלהם, ופעם ברמת הכפתור. מהרגע שהיא זיהתה אותו ולחצה עליו זה עבד מיידית. שלשום הוא ניסה להגיד לי משהו קטן וזה לקח לו בערך רבע שעה והיום לא סתם את הפה לרגע עם שיחות ומילים בלי שום היסוס בלי שום איטיות ובלי שום גמגום.



 

 
נכתב על ידי , 13/10/2006 21:01   בקטגוריות אבהות  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של לאופרד ב-24/10/2006 10:58
 



החננה של הכיתה (וכנראה גם של המחזור)


 

לפני כמה ימים ילד אחד בכיתה של הגאון העליב אותו. הם ישבו בקבוצה וההוא שלף חבילת טושים זוהרים וחילק לכולם תוך הצהרה -  כולם מקבלים חוץ מהגאון. 

 

זו אמנם הייתה הפעם הראשונה שהילד הזה העליב אותו, אבל לא הפעם ראשונה שמישהו בכיתה עושה את זה. כמעט מאמצע כיתה אלף ישנה ילדה שכל הזמן מתנכלת לו, צוחקת עליו אומרת דברים וממרידה את חברותיה כנגדו כולל גם איזו אלימות פיסית קטנה (דחיפות, לחסום לו את הדלת).

 

וככל שעבר הזמן הוא גם יותר ויותר נפגע מזה ואפילו נעלב.

 

הגאון שלי הוא ילד מאוד בעייתי מבחינה חברתית. אין לו הרבה חברים. בכיתה יש לו שלושה שאפשר לומר עליהם כך: שניים מהם, נחשבים לאהבלים והמופרעים של הכיתה והשלישי הוא לא המופרע של הכיתה אלא של כל השיכבה אבל אין ספק שהוא לא אהבל. אני מניח שהם החברים שלו גם כי הוא מקנא ביכולת שלהם להתפרע בלי עקבות מה שהוא לא מצליח לעשות וגם כי... כנראה היו היחידים שרצו/הסכימו להתיידד איתו.

 

אני אישית הייתי שמח אילו היו לו גם חברים שהם קצת יותר לרמתו, אבל אני גם מאוד מרוצה מהחברות שלו עם המופרעים (שני האהבלים והאחד שהוא לא) מתוך איזו תקווה סמויה שאולי ילמד מהם משהו.

 

אמא שלו הציעה לו במקרה של המציקנית ללכת למורה ולהתלונן והוא אכן עשה את זה כמה פעמים. כשזה לא נפסק היא עצמה דיברה עם המורה ודרשה במפגיע שתעשה לזה סוף ומייד. במקרה של הילד שחילק טושים אבל רק לא לו, הציעה האמא של הגאון לקחת אותו הצידה ולהגיד לו שהעליב אותו.

 

האבא של הגאון הרגיש (אני) המליץ לו בחום להעיף למציקנית בהזדמנות ראשונה (מחר דבר ראשון על הבוקר) בעיטה, סטירה או אגרוף ורצוי את שלושתם ביחד. לא משהו קטן סימלי, אלא כאלו מכל הלב, כמה תנועות מרפרטואר לימודי הקרטה (הוא מתאמן כבר שנה רביעית ברציפות כל שני וחמישי - חתיכת טרטור בשבילי), מאילו שאחר כך יכאב לה כמה ימים, מהסוג שאמא שלה תתקשר כבר בצהריים להתלונן ואולי אפילו שיזמינו את הוריו לבית ספר לשיחה.

 

בנוגע למעליבן, הלכתי וקניתי שמונה טבלאות שוקולד כדי שייקח אותם למחרת לבית ספר ויחלק לכל הכיתה שוקולד (בשני סיבובים) חוץ מלמאנייק המעליבן.

 

הוא כמובן בחר כל פעם בדרכה של אימו. דרכי שלום עדיפים על כוחנות. אסור להשתמש באלימות פיסית או מילולית  כל הזמן מדברים על זה בבית ספר והוא בתור האמאמא של הקונפורמיסטים למערכת בוודאי שלא יעשה כך.

 

ת'אמת אני יכול להבין את המעליבן והמציקנית. ילדים נחמדים וממוצעים ללא שום יכולות התבלטות. לא החכמים ביותר, לא היפים ביותר, לא הספורטאים הטובים ביותר ולא שום דבר אחר ביותר. בעוד עשרים וחמש שנים מן הסתם ישבו מול הפסיכולוג עם בעיית הדימוי העצמי שייש להם, אבל עכשיו במקום פסיכולוג, הם עשו מה שטבעי שיעשו יתלבשו על הילד שהכי דורש את הסטירה ויוציאו עליו קצת תסכולים.

 

הוא הרי לא רק דורש סטירה אלא ממש מבקש אחת גם בצד השני. הוא גם התלמיד הכי טוב בכיתה (וכנראה גם בכל השיכבה), יודע דברים שהמורים לא יודעים, מסיים כל מבחן עוד לפני שהאחרים גמרו לכתוב את השם, אהוב המורות כולן עד אחת וגם הכי מרובע, זה שיושב ראשון בכיתה ומשלב ידיים, שעושה כל מטלה בהתלהבות וברצינות, שלא מפריע... בקיצור היורם של הכיתה (וכנראה גם של השיכבה).

 

אני יודע מה זה להיות החננה של הכיתה, הרגיש והנעלב. זה מתחיל מבדיחות על החשבון, ממשיך עם העלבות ונגמר בזה שלא מזמינים אותך למסיבות הכיתה של המקובלים. היו תקופות שהייתי כזה ונא להירגע,  היו גם תקופות שלא.

 

אני יודע שהוא כזה, אני יודע שהוא יהיה כזה עוד יותר בעתיד. אני יודע שהבעיות של גיל שבע וחצי הן רק הקדמה לבעיות של גיל שלוש עשרה וחצי, רמז לבאות.

 

אני חושב שתפקידי כאב הוא לתת כלים להתמודדות. אולי  הכלים האלו ממש נוגדים את אופיו, אבל יועילו לו בעתיד הרחוק.  בעיטה סטירה או אגרוף למציקנית לא רק שהיו פותרים באופן מיידי וחד משמעי ולתמיד את הבעיה איתה, אלא גם מבהירים לכל הכיתה שאיתו לא מתעסקים ואם כן, אז יש לזה מחיר (ודרך אגב, אני מניח שזה גם היה מפתיע לרעה ואפילו מאכזב את מורותיו היקרות). להחזיר למעליבן כגמולו היה גם נותן לו הרגשה טובה של נקמה אבל גם מבהירה שהוא אולי חננה אבל במקרי חירום גם יכול להיות מאנייק.

 

אבל הוא הרי חננה, בחר בדרכי הנועם ובכך העמיק עוד יותר את החנניות שלו.

 

זה מתסכל בחיי.

זה שאני שמאלני, צמחוני יפה נפש לא אומר שהבן שלי צריך להיות קוקסינל.

 

 

נכתב על ידי , 2/2/2006 09:06   בקטגוריות אבהות  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של j.o ב-3/4/2006 12:55
 




דפים:  
כינוי: 

מין: זכר

תמונה




43,070
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 40 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לרונן אלון אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על רונן אלון ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)