לפני כמה ימים ילד אחד בכיתה של הגאון העליב אותו. הם ישבו בקבוצה וההוא שלף חבילת טושים זוהרים וחילק לכולם תוך הצהרה - כולם מקבלים חוץ מהגאון.
זו אמנם הייתה הפעם הראשונה שהילד הזה העליב אותו, אבל לא הפעם ראשונה שמישהו בכיתה עושה את זה. כמעט מאמצע כיתה אלף ישנה ילדה שכל הזמן מתנכלת לו, צוחקת עליו אומרת דברים וממרידה את חברותיה כנגדו כולל גם איזו אלימות פיסית קטנה (דחיפות, לחסום לו את הדלת).
וככל שעבר הזמן הוא גם יותר ויותר נפגע מזה ואפילו נעלב.
הגאון שלי הוא ילד מאוד בעייתי מבחינה חברתית. אין לו הרבה חברים. בכיתה יש לו שלושה שאפשר לומר עליהם כך: שניים מהם, נחשבים לאהבלים והמופרעים של הכיתה והשלישי הוא לא המופרע של הכיתה אלא של כל השיכבה אבל אין ספק שהוא לא אהבל. אני מניח שהם החברים שלו גם כי הוא מקנא ביכולת שלהם להתפרע בלי עקבות מה שהוא לא מצליח לעשות וגם כי... כנראה היו היחידים שרצו/הסכימו להתיידד איתו.
אני אישית הייתי שמח אילו היו לו גם חברים שהם קצת יותר לרמתו, אבל אני גם מאוד מרוצה מהחברות שלו עם המופרעים (שני האהבלים והאחד שהוא לא) מתוך איזו תקווה סמויה שאולי ילמד מהם משהו.
אמא שלו הציעה לו במקרה של המציקנית ללכת למורה ולהתלונן והוא אכן עשה את זה כמה פעמים. כשזה לא נפסק היא עצמה דיברה עם המורה ודרשה במפגיע שתעשה לזה סוף ומייד. במקרה של הילד שחילק טושים אבל רק לא לו, הציעה האמא של הגאון לקחת אותו הצידה ולהגיד לו שהעליב אותו.
האבא של הגאון הרגיש (אני) המליץ לו בחום להעיף למציקנית בהזדמנות ראשונה (מחר דבר ראשון על הבוקר) בעיטה, סטירה או אגרוף ורצוי את שלושתם ביחד. לא משהו קטן סימלי, אלא כאלו מכל הלב, כמה תנועות מרפרטואר לימודי הקרטה (הוא מתאמן כבר שנה רביעית ברציפות כל שני וחמישי - חתיכת טרטור בשבילי), מאילו שאחר כך יכאב לה כמה ימים, מהסוג שאמא שלה תתקשר כבר בצהריים להתלונן ואולי אפילו שיזמינו את הוריו לבית ספר לשיחה.
בנוגע למעליבן, הלכתי וקניתי שמונה טבלאות שוקולד כדי שייקח אותם למחרת לבית ספר ויחלק לכל הכיתה שוקולד (בשני סיבובים) חוץ מלמאנייק המעליבן.
הוא כמובן בחר כל פעם בדרכה של אימו. דרכי שלום עדיפים על כוחנות. אסור להשתמש באלימות פיסית או מילולית כל הזמן מדברים על זה בבית ספר והוא בתור האמאמא של הקונפורמיסטים למערכת בוודאי שלא יעשה כך.
ת'אמת אני יכול להבין את המעליבן והמציקנית. ילדים נחמדים וממוצעים ללא שום יכולות התבלטות. לא החכמים ביותר, לא היפים ביותר, לא הספורטאים הטובים ביותר ולא שום דבר אחר ביותר. בעוד עשרים וחמש שנים מן הסתם ישבו מול הפסיכולוג עם בעיית הדימוי העצמי שייש להם, אבל עכשיו במקום פסיכולוג, הם עשו מה שטבעי שיעשו יתלבשו על הילד שהכי דורש את הסטירה ויוציאו עליו קצת תסכולים.
הוא הרי לא רק דורש סטירה אלא ממש מבקש אחת גם בצד השני. הוא גם התלמיד הכי טוב בכיתה (וכנראה גם בכל השיכבה), יודע דברים שהמורים לא יודעים, מסיים כל מבחן עוד לפני שהאחרים גמרו לכתוב את השם, אהוב המורות כולן עד אחת וגם הכי מרובע, זה שיושב ראשון בכיתה ומשלב ידיים, שעושה כל מטלה בהתלהבות וברצינות, שלא מפריע... בקיצור היורם של הכיתה (וכנראה גם של השיכבה).
אני יודע מה זה להיות החננה של הכיתה, הרגיש והנעלב. זה מתחיל מבדיחות על החשבון, ממשיך עם העלבות ונגמר בזה שלא מזמינים אותך למסיבות הכיתה של המקובלים. היו תקופות שהייתי כזה ונא להירגע, היו גם תקופות שלא.
אני יודע שהוא כזה, אני יודע שהוא יהיה כזה עוד יותר בעתיד. אני יודע שהבעיות של גיל שבע וחצי הן רק הקדמה לבעיות של גיל שלוש עשרה וחצי, רמז לבאות.
אני חושב שתפקידי כאב הוא לתת כלים להתמודדות. אולי הכלים האלו ממש נוגדים את אופיו, אבל יועילו לו בעתיד הרחוק. בעיטה סטירה או אגרוף למציקנית לא רק שהיו פותרים באופן מיידי וחד משמעי ולתמיד את הבעיה איתה, אלא גם מבהירים לכל הכיתה שאיתו לא מתעסקים ואם כן, אז יש לזה מחיר (ודרך אגב, אני מניח שזה גם היה מפתיע לרעה ואפילו מאכזב את מורותיו היקרות). להחזיר למעליבן כגמולו היה גם נותן לו הרגשה טובה של נקמה אבל גם מבהירה שהוא אולי חננה אבל במקרי חירום גם יכול להיות מאנייק.
אבל הוא הרי חננה, בחר בדרכי הנועם ובכך העמיק עוד יותר את החנניות שלו.
זה מתסכל בחיי.
זה שאני שמאלני, צמחוני יפה נפש לא אומר שהבן שלי צריך להיות קוקסינל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
