הפלאפל הכי טעים בעיר

בכל פעם שקר לי, אבל ממש ממש קר לי אני נזכר בצביקה מקורס חובשים.

היה זה קורס חובשים במסלול מקוצר ללוחמים מסיירות ויחידות עילית. הייתה שם חבורה עליזה של שייטים, כמה חבר'ה משלדג (שרות ללא דאגות)  שלושה מטכ"ליסטים, מספר לוחמי סיירת גולני (ועוד פיסטוק אחד), נציגים מסיירת צנחנים, קצת מפלס"ר גבעתי, פה ושם חברה מפלס"ר הנח"ל בקיצור, טובי בנינו.

אני התיידדתי שם עם צביקה מסיירת צנחנים. בחור דתי חובש כיפה סרוגה, מתולתל, אידיאליסט עם עיניים בורקות. ממש מלח הארץ. ביחד הלכנו לאכול,  יצאנו מיוזמתינו לריצות לילה ארוכות בכדי לשמור על הכושר (כן כן, אני!!!), הלכנו לראות סרטים ביזארים מה שהוצגו אז בצריפין ביחד ובעיקר תרגלנו אחד על השני חבישות והחדרת אינפוזיות.

בערב או בבוקר כשהיה לנו קר היה צביקה נוהג לדקלם לי את המשפט האלמותי "בצנחנים אף פעם לא קר, מקסימום... קריר."

כשחקרתי אותו סיפר לי על הבקרים בטירונות החי"ר. 

למי שלא עבר טירונות או לא זוכר אזכיר לו כי בטירונות כולם חייבים להיות באותה הופעה. או שכולם עם מעיל או שכולם עם סוודר, או כולם עם חולצות מקופלות שרוולים, העיקר המראה הזהה. כמובן שתמיד בגלל איזה קיטבג, מאנייק או סתם אהבל, כולם רעדו מקור עם חולצות מקופלות שרוולים. 

בקיצור, מידי בוקר הגיע המ"כ אל המחלקה הממתינה בשלושות מתוחות וכיאה וכנאה למפקד טירונים שחצן ומגעיל היה מגיע כולו זורח, מדיף ניחוח של אפטר שייב יקר וכמובן לבוש חולצה דקה מקופלת שרוולים. . כאשר היו מתלוננים בפניו (או בינם לבין עצמם) על הקור, היה נוזף בהם "תרגעו בנות, בצנחנים אף פעם לא קר, מקסימום... קריר."

אחר כך צביקה הגיע לסיירת ושם בבוקר הראשון עמדו כולם רועדים מקור והמתינו למפקד. זה אחר כמה דקות וכשהגיע, נראה עייף, לא מגולח במיוחד ובעיקר עטוף ומכורבל במעיל דובון רועד כולו מקור. אחרי שנתנו לו הקשב ושמעו את פקודות הבוקר, העז מישהו לדקלם את המשפט "בצנחנים אף פעם לא קר, מקסימום... קריר"

המ"כ הרים את ראשו ושאל בתדהמה מאיפה צצה השטות הזאת.

"המפקד, ככה אמרו לנו בטירונות," ענה לו מישהו.

ואז אותו מ"כ מהסיירת נתן להם חיוך קטן וסלחני והסביר להם שאולי בצנחנים אף פעם לא קר, מקסימום... קריר, אבל זה תקף רק לצנחנים. לעומת זאת בסיירת הצנחנים קר, קר מאוד ולפעמים אפילו קפוא ובעיקר כואב...

"וכך באמת היה," סיים צביקה את סיפורו.

לא פגשתי את צביקה  מאז סיום הקורס. אני חושש שגם אם יעבור מולי ברחוב לא אזהה אותו. אבל המשפט והסיפור הזה נחרטו לי טוב טוב בזיכרון והם צצים להם בייחוד כשקר לי, אבל ממש ממש קר לי.

בצנחנים אף פעם לא קר. מקסימום... קריר.

היא ממש מיהרה. עשרה לשש, קר מאוד, עוד לא יום, אבל הלילה כבר נגמר מזמן ווהיא ממהרת.

זה לא שבחרה ללכת מהר כדי להתחמם, אלא היא ממש מיהרה. הציצה בעצבנות בשעונה, מידי פעם האיצה עצמה לידי ריצה קלה וחזרה להליכת מואצת (אוף כמה צדיקים יצאו לי במשפט הזה). לבושה במדים, אחרי מקלחת של בוקר.

ניחוח השמפו הריחני עלה עד מרפסת הקומה השניה שלי. כן, היא מיהרה מאוד.

כיוונתי אליה את זרקור קורא המחשבות. ברגע הראשון התקשיתי למקד עליה את המכשיר. בכל זאת בוקר, והיא התקדמה מהר מידי, אבל בכל זאת הצלחתי.

הסעה, רב סרן שאוסף אותה בשש מהצומת. 

פישפשתי וחיפשתי אך לא מצאתי שם שום דבר אירוטי, שום דבר מפתה.

כן, היה שם בחור אחד שהיא מפנטזת עליו עוד מגיל שבע עשרה. איכשהו יצא שהם משרתים ביחד אבל אז הוא לא שם עליה וגם היום לא. הוא מניד את ראשו לברכת הבוקר טוב שלה וממשיך את מהלך חייו מבלי לדעת שכמעט מידי לילה הוא גוחן מעליה, חודר אליה בתשוקה. לפעמים על חוף ים, לפעמים על מיטת אפיריון גדולה.

היה שם גם הרב סרן הזה והסגן אלוף שללא יוצא מן הכלל זרקו לה לאורך כל היום ללא הפסק הערות עוקצניות ומעליבות. היא כמובן לא ידעה שכמעט מידי לילה היא עצמה, כן כן, היא בכבודה ובעצמה, היא משמשת את שני הגברים האלו בפנטזיות משונות, חלקן אלימות, חלקן משפילות.

היא נעלמה מהעין ואני לגמתי מכוס התה שלי, לקחתי עוד שלוק קטן מהסיגריה וציפיתי לקליינט הבא.

אבל פתאום היא הגיחה שוב, הפעם בכיוון הנגדי. נו מה, כשמרימים לי להנחתה, אני ... (ברור, לא?)

הפעם היה קל יותר להתכוונן עליה. בדקתי מה קורה שם. שכחה את הפלאפון בבית. היא הייתה מוכנה לוותר על ההסעה, להסתכן באיחור ובעונש רק לא לוותר על המכשיר.

נמצאה שם ציפיה עצומה לשיחה, כמיהה למישהו מבחוץ שיתקשר ו...

לא מצאתי שום רמז לזהות המתקשר המצופה. לא מראה, לא קול, לא הצעה, רק שיחה שצריכה לבוא מתישהו. היא לא הייתה אתמול, לא הייתה שלשום, לא הייתה אף פעם, אבל אוי ואבוי אם בדיוק היום יגיע הטלפון הזה והיא לא תהיה שם כדי לענות.