פגשתי היום את יעל, אמא של זיו, ילדה מהגן של הגאון. בזמנו היינו מאוד מיודדים איתם מאוד. אפילו נסענו יחד לשני טיולים. מאז שהילדים נכנסו לבית ספר ושובצו בכיתות נפרדות התרחקנו קצת.
אחרי שלא ראיתי אותה שלושה חודשים מצאתי אותה עגלגלה מאוד. בהריון, חודש שישי.
בכל פעם שאני פוגש מכרה בהריון, אני עוטה על פני הבעה מבוהלת: "מה זה ממני? הרי נזהרנו כל כך..." אותי זה משעשע מאוד. גם אותה זה הצחיק. התנשקנו, החלפנו חוויות מהחופש הגדול (איזה כיף שנגמר כבר) וקבענו להיפגש בשבוע הבא (היא רוצה לקפוץ אלינו, מעונינת להיוועץ איתי במשהו מקצועי). תוך כדי שיחה הזכירה כבדרך אגב שהם עושים עכשיו שיפוצים בבית.
חה.
וגם חה חה חה.
חודשיים לפני שהקטנצ'יק נולד, הודיעה הגברת שהבית נראה כמו דיר חזירים וחייבים לעשות משהו בבהילות. דווקא שנה קודם לכן בתקופת החגים סיידתי בהרבה כישרון את הבית והוא נראה נהדר, אבל משום מה פתאום הצבע הלבן של הקירות לא נראה ובהזדמנות זאת, גם פינת האוכל יחד עם הספה שבסלון חייבים לפנות את מקומם למשהו קצת יותר הולם את המשפחה העומדת להתרחב. בקיצור, הוחלט בפה אחד שצריך לצבוע שני קירות בסלון בצבע לימון, קיר אחד בסגול ועוד אחד בירוק חלש איחסה וחוץ מזה כמובן שצריך לעבור על כל הבית בסיד כולל חדר העבודה.
השמעתי קול מחאה, זרקתי את עצמי בפינה, צעקתי והתרגזתי וכמובן שהתכוננתי לסוף שבוע פעיל.
מי שכבר צבע קיר או שניים בחייו יודע שהבעיה היא לא העבודה עצמה, אלא הניקיון אחר כך.
מי שנכווה ברותחין נזהר בפושרים ואני נכוויתי בעבר באופן כואב ביותר ולכן חצי יום הקדשתי להדבקת שיכבה עבה של עיתונים אל הרצפה והפאנלים, וכן מסקינג טייפ בזוויות התקרה.
עבר עלי שישיבת אחד ארוך מאוד ומעייף מאוד שבסיומו הבית עמד מוכן למסדר המפקדת.
היא הייתה מרוצה מאוד מה גם שההורים שלה הסכימו לממן את הספה היקרה וההורים שלי הודיעו שיסבסדו בחמישים אחוז את פינת האוכל החדשה
אחרי חלוקת הצל"שים זכיתי גם להרצאה מלומדת. מסתבר שלהריון יש כמה תופעות לוואי משעשעות. מלבד הדחף הבלתי מוסבר למלפפונים חמוצים ולעמבה (בייחוד אצל העירקים), עולה גם הצורך העז ברמונט, צבע ושיפוצים באופן כללי. כמו הציפורים לפני ההטלה גם הנשים מגזע ההומו סאפיינס, מקננות ומכינות את הבית לקראת הלידה. עד כמה שזה נשמע מטומטם, זה אפילו מופיע בספרות שחור על גבי כתוב.
משונה. ממש משונה. אבל מצחיק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
