אז ככה, המצב בהחלט עמיד, נסבל. אני בסדר, אני באמת בסדר.
וזה נחמד, להרגיש חופשי לחשוב מה שאני רוצה ולהסתכל לאיזה כיוון שאני רוצה.
החופש הזה חסר לי מעט בחצי שנה האחרונה, לא היה לי הרבה ממנו.
הייתי ממוקדת בך- יותר מידי ממוקדת. תקועה רק עלייך.
אבל זהו, אני ממשיכה הלאה.
ואתה תישאר זיכרון מתוק אך צורב בעברי.
בדיוק כפי שעשיתי איתי- כך אעשה איתך.
אני אמשיך, אני אצחק, אני אחייך- בלעדייך.
כי זה שאתה לא חלק מחיי יותר לא אומר שאסור עליי לשמוח ולהנות. 
עברו שבועיים מאז שזרקת אותי, בפאקינג אסמס. עברתי שינוי דיי גדול.
אני לא בוכה (הרבה) משטויות, אני מנסה לנצל כל רגע טוב שיש,
ובעיקר שלמה יותר עם זה שזהו. הכאב ההוא עדיין איתי, עדיין נמצא כאן בתוכי.
אך מיום ליום הוא נחלש, ובבוא הזמן יגיע יום שבו הוא פשוט יעלם לחלוטין.
~
אתמול קיבלנו את תעודות המחצית שלנו, הייתי בטוחה שתהיה חרא תעודה.
והיא לא היתה מעולה- בכלל לא אבל ציפיתי לגרוע יותר. ממוצע 81, בכיף
בריבעון האחרון היתה לי נפילה רצינית אז אני מקווה שבהמשך יהיה יותר טוב.
צריך ללמוד ולהשקיע, להתמיד בלמידה למבחנים ובשיעורי הבית.
עכשיו יש לי פחות דאגות, אז הגיע הזמן להשקיע גם בלימודים 
~
אתמול בשעות הערב-לילה הייתי מאוד (ואני מדגישה-מאוד) משועממת.
אז השתעשתי לי עם מצלמת האינטרנט שלי, קבלו קצת מהטימטום שלי
ראמיאו! 
אז כן, דיי...התחרפנתי לי.
אבל זה היה ממש כיף אז לא אכפת לי, הצחקתי את עצמי
~
זה בערך מה שהיה לי לומר.
עד לפעם הבאה, ענת ♥
הם אדירים!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
A Pessimistic Optimist
