היום היה נחמד בתחילתו, שוב לא ישנתי כמו שצריך ועם זאת הבוקר היה חביב.

עד הצהריים הכל היה נהדר, שיגעון בשיעורי פיזיקה עם ספיר, שיחות שלא נגמרות בתנ"ך עם רונצ' + הרבה ויכוחים של דעות ימניות ושמאלניות בכיתה שפשוט רצחו את השיעור, ואת הנפש של המורה המסכנה לתנ"ך.

עד שיעור מחשבים הכל היה טוב, ואז זה נחת עליי. זה לא שלא ידעתי על זה, זה לא שאף אחד לא אמר. פשוט הדחקתי את זה, לא רציתי לחשוב על זה. ובגלל שכל השיעור התעסק בנושא, היה קצת בעייתי להתעלם.

לא הקשבתי למורה, כבר לא הצלחתי. הראש היה מפוצץ במחשבות שלא להן קץ.

ואני מדוכאת, ושותקת. אין לי כוח לאף אחד, לשום דבר.

השיעור האחרון עבר לאט למדיי והיה חסר כל פואנטה אבל בכל זאת, קצת העסיק את הראש שלי. כשעליתי על האוטובוס הביתה, שם החלה הירידה האמיתית. כל הנסיעה בהיתי בחלון, שמעתי מוזיקה, וחשבתי. חשבתי המון, התכתבתי גם עם איתן בין לבין אבל איכשהו בסיטואציות האלה, אין כמעט דרך לעודד אותי. כזו אני- אופטימית חסרת תקנה עם נטייה לפסימיות קיצונית. זה דיי מוזר לא?

הגעתי הביתה, זייפתי חיוך וניסיתי למצוא מוטיבציה מינימלית כדי להתחיל ללמוד למבחן באיכסטוריה.

לא מצאתי אותה, המשכתי להתכתב עם איתן, מה שהסתיים גם בשיחת טלפון לא קצרה ולא עשיתי הרבה מעבר לכלום. אני שונאת את המקצועות הללו שצריך אשכרה לשבת ולחרוש אליהם. לקרוא ולנסות לזכור הכל, זה לא מתמקם אצלי בזיכרון פשוט. עדיף כבר מתמטיקה.

השיחת טלפון עצמה דיי התעודדתי אך אחריה המצב דיי חזר לקדמותו. בשלב כלשהו אמא חזרה הביתה ודיברתי איתה. שיחת חולין של שעה ומשהו, והיה נחמד. אושר ע"י הוריי שאיתן יוכל לבוא בשלישי

אחרי השיחה עם אמא התעודדתי יותר, ואני פחות או יותר בסדר עכשיו.

הצלחתי לעבור מעט על החומר של היסטוריה, לא יודעת עד כמה.

אני מקווה שהלמידה מחר תהיה מוצלחת יותר!

~

וזהו בערך, חייבת ללכת לישון כבר. הרגלי השינה שלי נהיים נוראיים.

אז שיהיה לילה טופי

עד לפעם הבאה, ענתי ♥