הלכו ולא שבו.

יצאו למלחמה, עקבותיהם אבדו.

רק גופתם נמצאה, לאחר שבכוח רב מרדו.

על חייהם נלחמו עד לבואו של הרגע האחרון.

הקריבו את עצמם עד שנפלו במורד המדרון.

אמרו שיחזרו הביתה, שיחזרו בקרוב.

אבל הנקישות בדלת לא אמרו כל טוב.

קצין נכנס אל תוך החדר, מודיע את הבשורה הרעה.

האיך זה ייתכן? האין איש אותו ראה?

לא הקשבתם למילותיו, הוא הרי אמר שיחזור בשלום.

ולמרות הבטחותיו, הכל נשאר בגדר החלום.

משפחה כאובה מנסה לעכל את הלא אפשרי לעיכול.

מצטרפת לעיתה אל עם רחב ושכול.

כי אבות ובנים, חיילים וחיילות, נפלו בקרבות ישראל.

כדי להגן על על שלומינו, הינני קוראת אלייך, "היכן אתה אל?".

האין אתה משקיף עלינו מלמעלה, שומר על עמנו.

אם כך מדוע נתת אותם לקחת, למה נפלו גיבורינו?

עוד חייל נפל, עוד נפש חיה שמצאה את סופה.

עוד מלחמה שהסתיימה אך נשמתם של רבים לנצח נשרפה.

חייל יקר, לא תשוב ולא תחזור, תשאר כפצע כואב.

שישאיר לנו צלקת ברורה, ממש על הלב.

~

אף פעם לא מצאתי את הדרך הישירה להתחבר ליום הזיכרון.

לשמחתי הרבה, אינני ממשפחה שכולה שאבדו בניה.

ועם זאת, הקשר שלי עם המולדת כה חזק, שאני כאובה עבור הכואבים.

עבור אלו שאיבדו אבות ובנים. חיילים כה רבים שנפלו כגיבורים.

משפחות שכולות יקרות, כל עם ישראל סופג את כאבכן.

נזכור ולא נשכח את החיילים שהלכו, ולא חזרו.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה.