כולם כל כך סגורים. לא רגילים לדבר, לחשוף, אולי מפחד, אולי מחשש.

אולי משנים עברו שגרמו להם להפסיק לבטוח באנשים מסביבם.

יכולות להיות כל כך הרבה סיבות. אולי זה האופי שלהם. זה בטוח חלק מהאופי שלהם.

ואני תוהה לעצמי, מדוע? מרגישה כל כך נבדלת פתאום. אני לא מסוגלת להיות סגורה, קשה לי להיסגר. לא לחשוף, לשתוק, לא להציג שום רגשות. בגלל זה כל כך קל להבין מה עובר עליי- אני ספר פתוח. כל הרגשות שלי מוצגים על פניי. אני בוכה המון, מחייכת וצוחקת כשאני שמחה. אני שונאת להיות לא כנה עם עצמי ועם הסביבה, מתקשה לזייף רגשות.

זה נורמלי?

~

אתמול היה יום מדהים, נו, ברובו. החלק שבילינו בו יחדיו היה.

כל רגע איתך, מרגיש פשוט נפלא. קשה להסביר במילים רגשות כמו אלו שיש ברגעים ההם יחד.

אני מרגישה כל כך הרבה חום כשאנחנו יחדיו. קירבה, אהבה.

כל העולם מסביב עוצר. שום דבר אחר כבר לא חשוב. רק להיות יחד.

 אני יכולה לומר בכנות שאני שמחה. אתה האחד שמשמח אותי.

אז נכון שיש לחץ בלימודים, ולא חסרות בעיות, אבל הכל כה קטן לעומת האושר שאתה מביא.

שום דבר לא משתווה לזה. בשום אופן או צורה. שום דבר.

כל כך נהנתי אתמול לצידך, יותר מכל זמן אחר שעבר עליי זה הזמן הטוב ביותר.

והינה אני כותבת לי, ביום שנקרא "היום שאחרי".

מתכוננת לישון עטופה בחולצה שגנבתי ממך. הריח שלך עוטף אותי. 

אני כבר מתגעגעת אלייך, לחיבוק החם שלך. אני רוצה לחבק אותך תמיד.

~

שיהיה לילה טופי

עד הפעם הבאה, ענת ♥