הסיפור שלנו מתחיל ממש כאן, ברחבי ישראבלוג. סיפור משעשע למדיי עם רצף אירועים שקרו מהר אך עברו לאט. שוטטתי לי ברחבי ישרא ונפלתי על בלוג של נער, ממש בגילי. קראתי קצת פה, קראתי שם. נשמע מעניין, חשבתי לעצמי.

כבר מיד אחרי שסיימתי לקרוא את הפוסט העדכני ביותר רציתי להגיב אבל משהו דחף אותי להסתכל עוד קצת. הלכתי שניים-שלושה פוסטים אחורה וגיליתי שהוא כותב. אגב זה גם הוסיף "נ.ב אהבתי את מה שכתבת בפוסט הקודם" לתגובה בפוסט העדכני.

המשכתי הלאה, אחרי זמן מה הוא הגיב חזרה והגיב אצלי בבלוג. התחלנו להעביר תגובות שעכשיו מסתבר היו סתמיות לחלוטין רק כי רצינו להמשיך לדבר. הצעתי לו את המסנג'ר שלי וכעבור כמה ימים כבר דיברנו בצורה שוטפת.

התקופה ההיא היתה דיי נוראית עבורי, ריגשית. ממש שבוע לפני, האקס סיים את הקשר. ואני? אני נשארתי לאסוף את שיברי הלב שלי. אחרי תקופה ארוכה של טלטלה בקשר שהיה לנו, ידעתי שלא נחזור. זה מה שהכי כאב, אני מניחה. לא חשבתי שיפגע בי שוב אחרי כל מה שהיה.

אז הינה, אני מכירה בחור אחר. לא אתכחש לעובדה שכן חשבתי עליו, אבל מיד הורדתי את ההצעה הזו ממוחי. הרי זה לא אפשרי. להכיר ככה, ולגרום לזה לעבוד, לא? אובחן, טעיתי. כפי שכבר הבנתם.

השיחות המשיכו להן. שבוע מסנג'ר, ימים אחדים אחר כך החלפנו פייסבוקים. מצחיק עד כמה שזה רגיל לדור שלנו להכיר בצורה וירטואלית לחלוטין ולפתח את זה לקשרים עמידים. גם קישרי ידידות. זה היה אחד מקשרי הידידיות, לפחות בהתחלה.

השתדלתי לשמור על פרופיל נמוך. עוד לא הספקתי לנשום לרווחה מהאקס אז דחיתי את רוב המחשבות על הבלוגר. אותו בלוגר חביב שמצאתי בטעות לחלוטין, ושאיתו התחילה ידידות נפלאה. הוא היה שם לצידי כשהיה רע, עודד אותי כשכמעט נכנעתי אל המחשבות הנוראיות ההן. חלקנו חוויות מהימים שעברו, על מצוקות מהעבר וימים טובים פחות. דיברנו על כל נושא שעלה בדעתינו.

'פרופיל נמוך' אמרתם? שכחו מזה. לא קורה איתי. תקופה דיי קצרה לאחר השיחות השוטפות הוא התחיל לשלוח רמזים, מחוות חיבה כאלו ואחרות. אני בזמן הזה השתדלתי לא להביע יותר מידי, הלב עוד לא התאושש. ולמרות זאת- בימים ההם לפני שניפגשנו, הרגשתי איך לאט לאט הוא יוצא מהפרינדזון שלי ועובר ללב הפגום. 

הדיבורים על הפגישה הגיעו שבועות מספר לאחר ההיכרות, בצורה מהירה למדיי הייתי אומרת. לא קבענו דבר חד משמעית, רק עלתה הצעה. בסופו של דבר, אחרי דחייה מסויימת, קבענו להיפגש ב6.2.

יום הפגישה. התרגשות, לחץ. אחת החברות כמעט הבריזה אך בסופו של דבר הכל הסתדר. ואז הוא איחר את הרכבת. אני מרגישה שעוד רגע אתפוצץ. מצאתי את עצמי בשיגעון מוחלט כשהוא אמר לי את הדבר אבל עד מהרה הצלחתי להשתלט על עצמי. הינה, הוא עלה על הרכבת הבאה. הכל בסדר. הגעתי לתחנת הרכבת, שנמצאת כ10 דק' הליכה מבית הספר שלי, מלווה בשתיים מחברותיי הטובות. מחכות.

הזמן לא זז. ואנחנו ממשיכות לחכות. הרגשתי איך הכל בפנים מסתבך לי.

והינה הרגע הגיע. הוא יוצא מהתחנה. ואני הולכת אליו ומחבקת אותו חזק.

זה היה מהרגעים הללו שקשה לתאר. הרגע שבו אתה פוגש לראשונה אדם שהכרת רק לא מזמן ולמרות זאת שניכם יודעים על השני יותר משניתן לתאר. זאת תחושה נפלאה, לראות מחוץ למחשב או תמונה. אדם חי, עור ועצמות.

היתה מבוכה ראשונית (הו, הרי איך לא תהיה?). כהרגלי, עשיתי את הצעד הראשון. זה התחיל במשחקים עם הידיים שלו שהתפתחו להחזקת ידיים חמה ונעימה. הכל קורה לראשונה- זו בהחלט התרגשות. אחרי שישבנו זמן מה לצד תחנת הרכבת דהרנו לעבר ארומה שם גנבנו כוסות מים בחינם והתנחלנו בשולחנות שבחוץ. אחת מחברותיי העלתה תירוץ שהיא צריכה ללכת לשירותים ובסוד אמרה שזה סימן לזמן שלנו לבד. שהיא והחברה השנייה הלכו, הלכנו אני ואיתן האיתני והסתובבנו במעגלים בחנייה באיזור. בסופו של דבר פשוט התשייבנו בנקודה כלשהי. דיברנו, הוא התקרב. לא התנגדתי. ראיתי שהוא מתכנן לעשות צעד, לא רציתי. דחיתי את זה בפעם הראשונה. בפעם השנייה, אחרי שנפלו לו המשקפיים והוא תפס את ראשי, כבר נעלם בי הרצון להתנגד. סיפורה של הנשיקה הראשונה.

חזרנו לבנות, קנינו שווארמה ועד מהרה הוא כבר היה צריך לחזור.

הקשר התחזק מיום ליום וכבר נקבע שנפגש ב14.2, יום האהבה.

לא הצלחתי למצוא רעיון מספיק טוב למתנה אז הכנתי ברכה מושקעת מלאה בצבעים ושרתי לו שיר מלא בזיופים (זה מה שקורה כשאני בלחץ). הוא לעומת זאת השקיע יותר מידי. הרגשתי קצת רע על זה, אבל זה היה נסבל. בסוף פיציתי אותו על זה.

חודשים עברו, ימים מדהימים אחד אחרי השני. געגועים מעצבנים בגלל המרחק שגם אם לא גדול- הוא קיים. ובכל זאת, אנחנו מאושרים. מספר פגישותינו עומד כעת על 20. שיחות כל יום, כל היום, כל זה- כמעט ארבעה חודשים. הרגשות פורחים, תחושה מדהימה של אושר שמציף את שנינו. כל זאת כי מצאנו את מה שחיפשנו זמן כה רב. ברגע שבו כמעט התייאשנו, פתאום הופיע האחר. ותראו מה זה, אנחנו נהנים מכל רגע