זה לא שיש לי משהו נגדו, באמת.
המים והחול שרובצים לצד רגליי בהחלט נסבלים. הם אפילו חביבים עליי.
אני אוהבת שקיעות, במיוחד בהשקפה מצד הים. גם ביום וגם בחושך הכל יפה.
יש דבר אחד שלא נעים לי והוא-המבטים של כל אלו מסביב.
חודרים עמוק עד למתחת לכל המסכות שלי. עד לעירום מוחלט.
פעם אהבתי את הים. תתפלאו, היו לי זמנים כאלו.
הייתי יוצאת עם המשפחה בזמן ימות הקיץ החמים ממש מידי שבוע.
אובחן, כפי שכבר הבנתם, הזמנים השתנו.
המשפחה ממשיכה ללכת לחופים שנמצאים כ10 דק' נסיעה מאיתנו, אך אני- נשארת בבית.
במשך השנים התפתחה אצלי מעין שנאה כלפי הים. אותו ים שהפך עבורי לאלפי חופים מלאים בעיניים חושדות.
ואתם יודעים למה? כי פשוט קשה לי.
קשה לי להסתובב לצד כל החתיכות האלה בבקיני שרק משוויצות בגופן המושלם.
קשה לי להתעלם מהגוף שלי, כי גם עם שורט וגופייה קשה להסתיר אותו.
לשאלתכם-לא, אני לא שמנה. זו לא באמת הצרה שלי. אני אפילו במשקל תקין ויש לי בטן שטוחה.
אבל -ויש אבל- אני בהחלט לא מרגישה שלמה עם הגוף שלי. פשוט, לא שלמה.
אולי החוסר ביטחון עצמי שלי החליט להשתלט על כל מה שנשאר ממני, אולי.
אולי נתתי לו להרוס לעצמי את מעט הביטחון שכן היה לי.
אולי אני סתם מפגרת שלא מעריכה דבר.
כך או כך, לעיתים רחוקות אני הולכת לים, שלא לדבר על הולכת לשם בהרגשה טובה.
תמיד מוצאת את עצמי משוואה את המראה שלי לשל אחרות. כל פרט וכל שערה.
הכל מסביבי נראה כל כך מושלם. חוץ ממני.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
A Pessimistic Optimist
