אתמול היה יום לחוץ למדיי, הרבה דאגות על הראש.

לדאוג שהעוגה תהיה מוכנה כמו שצריך ותגיע בשלום לרחובות, להגיע בזמן, לקנות בלונים, לגרום לכך שהמתנות ימצאו חן בעיניו. לא היה פשוט לעמוד בכל זה, ולא חסרו דברים שבאו נגדנו, אבל אפשר לומר שבסופו של דבר- היה ערב מוצלח ומהנה

6 שעות בבית הספר, לאחר מכן חופשי שבו ישבנו באודיטורים וקיבלנו מן הכנה שכבתית לטיול השנתי.

יצאנו לתחנת הרכבת, התארגנו, אמא לקחה מאיתנו את התיקים וישבו לחכות לאחת החברות.

הרכבת הבאה היתה אמורה לצאת עוד כמה דק' והיא עדיין לא קרובה, שלחתי את ידיד שלי להריץ אותה. הם באו אלינו בריצה, כולנו יחד רצים לרכבת. מגיעים אליה ומה? הדלתות לא נפתחות. זהו, איחרנו. בשלב הזה לא משנה מה נעשה, הרכבת כבר עומדת לנסוע. זה היה נוראי, הרגשתי נורא שאיחרתי, דבר זה אומר שנגיע כשעה מאוחר יותר ויש עוד את כל הסידורים...

לקחנו את הרכבת הבאה בלי חשש והגענו למקום בסביבות 3:30.

אבא (שעובד ממש קרוב לתחנה) הסיע אותנו עד לקניון, שם אכלנו פלאפל כי היינו מורעבים למדיי ואני קניתי בלונים בצבעי ספיידרמן. הצלחתי להידחס עם הבלונים למונית ויצאתי לעבר ביתו.

מסיבה לא ברורה, לא היה לי אכפת לחלוק עם נהג המונית למי יש יום הולדת וכמה ולמה.

הגעתי לשם, התקשרתי. "תצא למרפסת". הוא יוצא, מצחקק לו. נכנסתי לביניין, עליתי קומה, חיבוקים ♥

הייתי צריכה אשכרה להכריח אותו לפתוח את המתנות שקניתי לו כי הוא לא הפסיק לחבק אותי.

גם אני יכולה להיות מתנה לא? 3:

המתנות היו: דיסק של הזמר האהוב עליו (ג'וני קאש), פוסטר של ספיירדמן ואוזניות איכותיות בהחלט של סקל קנדי. הוא אהב הכל. כל רגע אמרתי "אבל זה לא מספיק...", הוא פשוט חיבק ואמר "זה אפילו יותר מידי".

העברנו שעתיים בערך בשלל חיבוקים, עד שהגיע הזמן לנסוע למסעדה!

ידידתו וחבריי כבר היו שם והחלטנו להתנחל, לאט לאט החלו להגיע אנשים.

אפשר לומר שפגשתי בכלל לא מעט אנשים אתמול ובאמת שנהנתי עם כולם. אנשים נחמדים ומצחיקים.

המלצריות כל הזמן באו והעירו לנו על הרעש כי היינו קבוצה של 20 איש, לא יכולנו לסתום. נו לא נורא, הכל היה בסדר  בסוף הורדנו את הווליום אז כעסו עלינו פחות.

נושי שלי נהנה, אני נהנתי, ואני מקווה גם שכך כל השאר. 

אני חושבת שזה היה ערב מוצלח למדיי

♥♥♥

שיהיה לכולנו לילה טופי

עד לפעם הבאה, ענת ♥