תקופה ארוכה שהיו שמועות הולכות ונשנות על סגירתו של ישראבלוג.
גם כמה שנים אחורה, כשעוד הייתי פעילה פה ושם, ישראבלוג כמעט ונסגר.
הפעם זה שונה. עכשיו זה אמיתי לגמרי. אין דרך חזרה. זה הולך לקרות.
מפחיד.
עצוב.
מקומם.
עבר קרוב לעשור, אם לא באמת עשור, מאז שהתחלתי את דרכי בישראבלוג.
זה התחיל בבלוג מוזר של עיר וירטואלית שהושפע מטיפו והשטויות שלו (מי זוכר את זה בכלל?).
המשיך לבלוג עיצובים שלא צלח במיוחד, ובלוג אישי שנסגר מהר.
אחרכך פתחתי את הבלוג הזה, בפברואר 2009.
כיתה ח', ילדה בת 13, מנסה למצוא את עצמי בעולם הזה.
זה היה המקום שלי לכתוב זכרונות, רגשות, אהבות. להשאיר חותמת לעתיד. דברים שלא הייתי זוכרת אם לא הייתי כותבת אותם. זה היה יומן לכל דבר. המקום שלי לפרוק את כל מה שעולה על רוחי בלי לתת חשבון.
עם השנים זה השתנה לצערי, הבלוג שלי הגיע לידיים הלא נכונות. זה היה באשמתי בסך הכל, לא רציתי להישאר אנונימית. רציתי להיות אני, לפרסם תמונות עם החברות, לכתוב על אהבות ראשונות... ובישראבלוג כמו בישראבלוג, קל למדי למצוא מישהו אם צריך.
בוא נגיד שהיו כמה מכשולים בדרך, אבל זה לא מנע ממני לכתוב.
בשלב מסוים פתחתי גם בלוג אנונימי, לרגעים בהם לא רציתי לדבר או לקבל תגובה מאף אחד קרוב. פשוט להוציא את כל מה שאוכל אותי מבפנים. מקום בלי מחסומים. ככה הבלוג הזה היה גם פעם, אבל עם השנים הוא הפך למצבור הזכרונות השמחים שלי, ולא תמיד רציתי לכתוב כאן הכל.
אני לא יודעת איך היו נראים החיים שלי ללא הבלוג.
כן, עד כדי כך, ולא סתם.
הבלוג הזה נתן לי היזדמנות להכיר שני אנשים חשובים מאוד.
האחת, שהתחילה לדבר איתי ממש מהפוסט הראשון, והפכה לחברה טובה לשנים רבות. אנחנו גרות דיי רחוק, זה תמיד היה קשר משלט רחוק, אבל תמיד מצאנו איך ועל מה לדבר. עד עכשיו אנחנו בקשר, וזה מצחיק, אבל רק לפני פחות משנה נפגשנו בפעם הראשונה. מוזר, אה? טבריה ואשקלון רחוקות.
השני, הבחור הכי מדהים בעולם הזה. כנראה שאשמע פרחה אבל הוא באמת "אהבת חיי".
הוא כנראה הדבר הכי נפלא שישראבלוג העניק לי לאורך השנים.
הכרנו כאן, ממש במקרה. הייתי אחרי מערכת יחסים דיי הרסנית, שבורה וכאובה. שוטתתי לתומי בישראבלוג ודיפדפתי בפוסטים שעודכנו לאחרונה. הגעתי לבלוג של בחור בן 16. לא נפוץ במיוחד בישרא. בסדר, גם כאלה יש אה?
התחלתי לקרוא. פוסט על "להמשיך הלאה", ממש כאילו נכתב עבורי! המשכתי לדפדף, ומגלה שהוא לא סתם כותב שטויות כמוני. הוא כותב שירים, וטקסטים... ופשוט, מצאתי את עצמי נבלעת לתוך המסך תוך כדי קריאה.
טוב עכשיו אני חייבת להגיב. לא עבר הרבה זמן והוא מגיב חזרה. ואז אני מגיבה לו, והוא לי, ואני לו. זה לא נגמר! הוא לא נותן לי לכתוב את התגובה האחרונה. הייתי קצת בשוק.
לאט לאט התחלנו להגיב אחד לשנייה, כמה ימים לאחר מכן כבר דיברנו במסנג'ר. שיחה ארוכה, עמוקה, שלא נגמרת. הרגשתי שאני מדברת עם עצמי, מישהו שמבין אותי ומקשיב ברצון.
אחרי כמה שבועות של התכתבויות, לצד התכתבויות בנייד ושיחות טלפון, החלטנו להיפגש.
פחדתי. בטח שפחדתי. אני לא יודעת מי הוא. הפרופיל שלו בפייסבוק לגמרי יכול להיות פיקטיבי ואולי אני אמצא את עצמי קבורה בפינה חשוכה?
משהו הרגיע אותי. משהו הרגיש לי נכון. אני זוכרת שאפילו בשלב מסוים צחקתי עם עצמי שאולי הוא יהיה החבר הבא שלי. כל כך מוזר לחשוב על זה עכשיו...
אז נפגשנו. לקחתי איתי שתיים מהחברות הטובות שלי ונפגשנו ליד תחנת הרכבת.
אנחנו כבר קרוב ל6 שנים יחד עכשיו.
הכרנו בכיתה יא', היינו יחד בשנות התיכון, התגייסנו לצבא, השתחררנו, ועכשיו ליעד הבא מה שנקרא.
עברנו הרבה דברים יחד ולכוד, התבגרנו מכל הבחינות...
אני אוהבת אותו.
אז תודה לך ישראבלוג על זה שגרמת לזה לקרות.
בונוס - היום שבו ניפגשנו הוא יום השנה שלנו, 06.02.12, יום אחד בלבד אחרי היום הולדת של הבלוג שנפתח ב05.02.09.
בונוס 2 - אני התגייסתי ב06.02.14, כשהיינו שנתיים יחד. החלק הטוב יותר בסיפור הזה היה שבגלל הגיוס שלי נתנו לו לצאת לאפטר מהצבא (הוא התגייס לפניי) וככה בילינו לפחות חלק מהיום הזה יחד
אז הפוסט הזה התחיל ממורמר קצת, ועדיין עצוב לי נורא.
אבל אני מניחה שאפשר להתנחם בכל הזיכרונות והדברים הטובים שהמקום הזה נתן לי.
הפסקתי לעדכן לחלוטין בקיץ 2014, בשנה הראשונה שלי בצבא. לא היה זמן לזה, לא היה על מה (זה חסוי!), ומפה לשם מצאתי דרכים לפורקן עצמי (בכי, והרבה ממנו).
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
A Pessimistic Optimist
