כבר כמה ימים שאני מנסה להושיב את עצמי במקום כדי לכתוב פוסט נורמלי.
לא עידכנתי לאורך כמה שבועות. רציתי לעדכן לפני הטיסה אבל התעצלתי (זה קורה הרבה, כן?).
בכל אופן, קרו הרבה דברים לאחרונה.
ב-16 לינואר, יום חמישי לפני שבועיים כמעט טסנו אני והמשפחה לחו"ל.
הגענו לנמל התעופה של מינכן, גרמניה. בילינו בעיר שני לילות.
זו היתה הפוגה מסוימת וכמה ימי חופש בעיר לפני שטיול הסקי באמת התחיל.
ביום הראשון הגענו למלון לקראת הערב, קנינו מקדונלס שהיה נמצא ממש בצמוד למלון והלכנו לישון מותשים.
את היום למחרת העברנו במוזיאון שמתעסק בעולם החי והצומח. היה מעניין ויפה, חבל רק שהכל היה בגרמנית 
אחרי שסיימנו שם חיפשנו מרכז קניות באיזור ואחרי שאכלנו ארוחת צהריים טעימה ומשביעה, חרשנו את H&M האירופאי (שמחה גדולה לענת 
), ועוד כמה חנויות קוסמטיקה בהן מצאתי כמה מוצרים שלא מובאים לארץ בכלל, אז היה מסע קניות מוצלח 
קנינו מלאמלא דברים רק ב140 יורו, שזה נפלא! הרבהה יותר זול מבארץ, לצערי.
למחרת, יום שבת, ארזנו לקראת המעבר ליעד הסופי שלנו. נסענו לעיירה בשם Zell Am See, שנמצאת באוסטריה. ליד העיירה ישנו אגם גדול, ומסביב הרים וגבעות (כאופייני לאוסטריה כן?).
לא הספקנו להשכיר ציוד סקי באותו היום לכן למחרת על הבוקר הגענו לחנות ממש ליד הרכבל המרכזי,
ושם מדדנו לעצמנו מגפי סקי והתאמנו אליהם כל מה שצריך. 
אני לא אפרט יותר מידי על הימים הללו כי הכל היה דומה למדיי.
מסגרת כזו, לקום בבוקר, להתלבש ולהתארגן, לאכול ארוחת בוקר, לעלות להר, לגלוש, הפסקת צהריים, לגלוש, לחזור הביתה, לנוח, לישון. לא שזה היה נורא, כן? כעיקרון גם היו לא מעט ימים בהם עשינו משהו לאחר שסיימנו לגלוש. יצאנו לספא+בריכה שקיים בקירבתנו, ראינו מופע גלישה בו גולשים וסנובורדיסטים קפצו מרמפה ענקית וביצעו פעלולים (היה כל כך מגניב! ), ועוד.
באחת הימים נרדמתי בסביבות 7 בזמן המקומי, פשוט כי הייתי מותשת עד רמה כזאת!
לכל דבר, הקבוצה שלנו בסקי היתה מדהימה. הייתי עם אבא, ועוד חברה של המשפחה ואיתנו היו עוד כמה אנשים בודדים. היתה לנו מאמנת בשם וויליקה (הולנדים והשמות המוזרים שלהם), והיא היתה חמודה ומלומדת, באמת שפעם ראשונה שהייתי מרוצה מהאנשים.
לסיכום, היה ממש כיף, וחבל שנגמר.
כל זה רק מזכיר לי שהזמן הנותר לי עד הצבא הולך ונגמר 
ובסטייה דיי קיצונית מהנושא.
חזרנו לארץ בשבת בצהריים, מיד אחרי ההורים הקפיצו אותי אל איתן ושם העברתי את הלילה.
בבוקר למחרת אבא אסף אותי מהרכבת שעליה הגעתי חזרה וסופסוף, בית!
שמחה, טוב לא להרבה זמן.
כמה שעות אחרי שהגענו מישהו התקשר, ביקשו את אבא. הודיעו לו על פטירתו של אביו.
סבא שלי חי ברוסיה. הוא בא לבקר מזמן, הפעם האחרונה היתה כשהייתי בת שנתיים.
מעולם לא פגשתי אותו, פגישה אמיתית שאוכל לזכור. אחותי לא פגשה אותו כלל.
לא הכרתי אותו יותר מידי. הוא היה מתקשר כל כמה זמן, באיחולים לקראת ימי ההולדת שלנו, אבל לא היה הרבה מעבר.
לא זכיתי להכיר אותו כאדם, רק לשמוע מהוריי ומאחרים איך היה.
אמרו לי שהיה אדם עקשן נורא.
דוגמה בולטת לכך היא הסירוב הנחרץ שלו לקבלת טיפול רפואי.
הוא לא בטח בשום רופא, בשום מטפל, חי לבד בדירה קטנה. לא הסכים לחיות אחרת.
הוא נפטר כבר בסוף השבוע שעבר כנראה, מצאו אותו בדירה שלו, שוכב מחוסר חיים.
אבא שלי ודוד שלי טסו אתמול בלילה לרוסיה.
היום התקיימה ההלוויה, כל תהליך הקבורה בוצע כהלכה.
הימים האחרונים לא היו קשים עבורי אישית, שכן לא הכרתי אותו והוא היה כמעט כזר עבורי.
החלק היחיד שהקשה עליי היה לראות את אבא שלי כאוב.
לראות אותו בוכה, בפעם הראשונה בחיי, נשבר ומתייפח.
הוא אדם כל כך חזק, כל כך מדהים, וקשה לי לראות אותו במצב הזה, מתאבל על מות אביו.
אני לא רוצה לראות אותו סובל, כי זה לא מגיע לו.
כך עברה עליי התקופה האחרונה.
היום עשינו קניות ראשוניות לצבא, מלחיץ.
מזכיר לי איך שהזמן הולך ונגמר. 
זהו,
שיהיה לילה טוב.
♥
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
A Pessimistic Optimist
