וואו. יום מדהים. פגישה נהדרת, בכל חלק ממנה היא היתה מדהימה
היום בכללי היה דיי מעיק, מבחן נוראי באיכסטוריה. אבל אחריו שומדבר לא עיניין אותי.
התרגשתי, ורק חיכיתי לרגע בו אצא מבית הספר ואלך לפגוש אותו בתחנת הרכבת.
הרוח עיצבנה אותי בהליכה לשם, השיער שלי עף לכל עבר לא משנה כמה ניסיתי לסדר אותו.
והינה אני מתקרבת, והתחנה דיי ריקה. ואני רואה מרחוק מישהו יושב על הספסל ליד, לא בטוחה.
מתקרבת ורואה שזה הוא, והוא מנופף לי. הוא מתחיל להתקרב לעברי כמו כן.
מחייכת אליו, הוא אליי, חיבוק ארוך וחם. כמה חיכיתי לקבל אחד כזה ממנו.
משם חזרנו לאותו ספסל, היכן שהתרחשה אגב פגישתנו הראשונה וחיכינו שאבא שלי יבוא להקפיץ אותנו לקניון.
כשהגענו לקניון המצומק קנינו את הקפה (לבקשתו של אבא) והמשכנו בדרכנו, יצאנו החוצה לרחבה ליד הקניון.
ישבנו שם על הדשא רוב הזמן ומילה אחת היה פשוט מדהים.
לחבק אותו, להיות מחובקת על ידו כדי לא לקפוא למוות, להתכרבל בסוודר (מעיל בלאט) שלו, לנשק אותו...פשוט להיות שם לצידו- זו היתה תחושה מדהימה שאין דרך טובה לתאר אותה. הלב שלי דפק כמו משוגע ברגעים האלה, אני אפילו לא יודעת למה.
זה היה הזמן הכי נעים יחד, אחריו הלכנו לפגוש חברה שלי וידיד שלה שמסתבר היה איתי ביסודי, שכבה מתחתיי. דיברנו, צחקנו, לא משהו מיוחד, סה"כ היה נחמד מאוד . אחרכך הם גם הלכו להם ואני והוא יצאנו החוצה ושוב חיכינו לאבא שיסיע אותנו חזרה לתחנת הרכבת. הגיע הסוף.
ואני לא רוצה לעזוב, לא רוצה שהוא יילך. כי טוב לי, ואני שמחה. ולא אכפת לי מכל מה שקורה מסביב כשאני איתו. לא אכפת לי מה אחרים חושבים כשאנחנו עושים כפיות באמצע שומקום, פשוט להיות איתו. כי ברגעים האלה, זה רק אני והוא. ואין אף אחד מסביב. העולם עוצר
שבוע הבא יהיה לנו חודש, אולי זו רק אני אבל זה עבר לי מהר. ממש מהר.
תקופה נהדרת, באמת. הלימודים קצת נדפקו אבל Fuck it. נתגבר.
אני מאושרת, כי יש לי אותו.
כשמוצאים את מה שחיפשתם זמן כה רב האושר הזה לא ניתן לזיוף
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
A Pessimistic Optimist
. אחרכך הם גם הלכו להם ואני והוא יצאנו החוצה ושוב חיכינו לאבא שיסיע אותנו חזרה לתחנת הרכבת. הגיע הסוף. 
