וואו, מאיפה להתחיל?
המון כמה במספר הימים האחרונים. גם הגיוס, גם שנתיים עם החבר, ומסביב לכל הרבה לחץ.
ובכן, ביום חמישי האחרון הפכתי רישמית לחלק מצה"ל.
יום לפני כן, ברביעי, איתן הגיע אליי ולמחרת נסע יחד איתי ועם הוריי לבקו"ם.
רביעי היה יום לחוץ במיוחד. התארגנויות אינסופיות, דחיסה של כל הציוד לתיק הגדול, וכל אלו עד שעות הלילה.
כשסיימנו להתארגן ולהתכונן אני ואיתן מצאנו קצת זמן להתרכבל ולנצל את הרגעים האלו יחד.
ביום הגיוס עצמו שלי אגב, חגגנו שנתיים למערכת היחסים ביננו. מדהים לא?
אבל על הנושא הזה אפרט בסוף.
בבוקר יום חמישי יצאנו לדרך, באיחור כמובן, ולסוף הגענו ליעד.
הגענו בשלב שבו המקום היה שומם מאדם ולא היתה ממש עזיבה מרגשת.
צילמנו כמה תמונות ואני מיהרתי להיכנס פנימה כדי לא לעקב את כולם.
עלינו על האוטובוס בדרך לתל השומר, נסיעה של שעה שעתיים.
במהלך הנסיעה הופתעתי לגלות מישהי שפגשתי כמה ימים לפני כן בריקושט.
זה דיי מדהים שאפילו שובצנו באותו הבסיס ובאותה המחלקה! 
בחורה מקסימה.
כשסופסוף הגענו אל הבקו"ם עברנו את הפרוצדורה הרגילה שלא אפרט עליה יותר מידי.
מה שכן, עברתי את החיסונים בשלום! 
ואני גאה בעצמי על כך.
למי שלא יודע, יש לי פחד עצום ממחטים, שלא נתן עד עכשיו לאף אחות מסכנה לחסן אותי בצורה נורמלית. כשהגיע תורי להתחסן, עצמתי עיניים והרפתי את היד. ביקשתי מהבחור שחיסן אותי לומר לי כשייגמר. הוא התחיל איתי שיחת חולין, שהקלה על האווירה וכשהוא אמר שזה נגמר, אפילו לא האמנתי כי את שני החיסונים מתוך השלושה כלל לא הרגשתי.
זו הרגשה מעולה, להתגבר על פחדים שגרמו לך להשתגע.
בסוף הסידורים בבקו"ם הגענו לאפסנות, חילקו לנו מדים (לשאלתכם, ענקיים למידיי), ולאחר מכן התייצבנו כולנו יחד וחיכינו להוראות.
חילקו אותנו לחיל יבשה+ים, וחיל אוויר. הן עלו על אוטובוס אחד, ואנחנו חיכינו לאחר.
כאן היכה בי השוק של הצבא, שגרם לי לבכות לאמא בטלפון בלי לדעת אפילו למה.
בשלב הזה לפחות חצי מהבנות היו במצב שבירה, זה טיפה מעודד שאת יודעת שאת לא לבד שם.
אפשר לומר שהכרתי לא מעט בנות נחמדות במהלך היום ובבסיס עצמו, שזה נפלא. זה היה הפחד הכי גדול שלי, שלא אתחבר לאף אחת! אבל הינה, הכל הסתדר לטובה
נסענו לבסיס הטכני בחיפה, הרבה פקקים בדרך.
שטויות של צבא, אוכל, צחוקים עם החברות לשולחן, זמנים זה קודש, ועוד שטויות של צבא.
כך בערך היה הערב הראשון.
בלילה היה קפוא, קור אימים. ולא שהיה לנו מספיק, בחדר שלי גם שוררת חשכה!
אבל הסתדרנו בדרכים מאולתרות. לא ישנו חצי לילה, אבל השלמתי שעות שינה בבית.
ההגעה הביתה היה מעט מתישה (3 שעות נסיעה בערך) אבל שווה בהחלט.
היה נפלא לחזור לבית רגע לפני שבועיים בבסיס.
זהו פחות או יותר. נראלי שחפרתי 
ולעיניין השני, לי ובחור מאוד חביב בשם איתן היו שנתיים ביום חמישי האחרון.
קשה להאמין שעברנו שנתיים מהר כל כך, ובאושר גדול שרק יכולתי לקוות שיבוא אליי.
אני אוהבת אותו בכל ליבי, ומקווה שנחגוג עוד שנים בדרך 
(הייתי חופרת לכם יותר, אבל מי באמת רוצה לשמוע את הקיטשיות שלי?
כך או כך, מאוחר שאני מתה לישון 
)
אז כן, אסיים בתמונה עם מדים
(איך לא בעצם?)
בתקווה שאחרי הטירונות נוכל להצר אותם קצת ויהיה יותר יפה 
זהו!
עכשיו באמת.
שיהיה לילה טוב
חיל האוויר ♥
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
A Pessimistic Optimist
