כבר ימים ארוכים שאני מנסה לדחות את העידכון כאן. הרי, כבר כמעט חודשיים שלא עידכנתי, אז למה לחזור פתאום?

ניסיתי לתרץ לעצמי בכל פעם מחדש שיש לי דברים טובים יותר לעשות (לא באמת), או שאין טעם כי מילא הבלוג הזה התרוקן עד כדי כך שהתחיל לעלות אבק. ולמרות הכל, אגרתי את כוחותיי באמצע הלילה בעיקר כדי לספר על משהו משמעותי שקרה בחודש האחרון. לפי הכותרת אפשר כבר להבין בערך על מה מדובר. כן, חתולים.

הכל התחיל בצהרי יום ראשון, ה-18 לחודש אוגוסט (למה אני רשמית כל כך?).

ובכן, יצאתי עם אמא אל המכונית, בכדי שהיא תסיע אותי אל תחנת הרכבת. באותו היום תיכננתי להיפגש עם איתן ולהישאר אצלו לישון עד למחרת. זה היה הבילוי הראשון שלנו מאז שחזרתי מחו"ל. כשניגשתי למכונית התחלתי לשמוע קולות, יבבות חלשות. לרגע הייתי בטוחה שאני מדמיינת, ובכדי להבטיח לעצמי שלא השתגעתי לחלוטין יצאתי אל הרחוב כדי לראות מהיכן מגיעות היללות. להפתעתי גיליתי שליד ביתם של השכנים מוטל גור חתולים קטנטן. בלי לחשוב פעמיים ניגשתי אליו מיד וצעקתי לאמא שיש שם גור חתולים. היא הופתעה בדיוק כמוני ולא ידעה מה לעשות. שתינו היינו באיחור, אני לרכבת, היא לעבודה. מכיוון שהגור היה מוטל על המדרכה אל מול השמש הקופחת לקחתי אותו (שלאחר מיכן התגלה כ'אותה'), ושמתי אותו בתוך החצר שלנו, בצילו של עץ. אמא שכנעה אותי להיכנס לרכב כדי שלא אאחר ואמרה שהיא תתקשר לסבתא ותגיד לה לטפל בהכל. לא הרבה אחרי שיצאנו, שמתי לב שבמרחק לא גדול מהמקום בו מצאתי את הגור הראשון שוכבים עוד שניים, גם הם בשמש הקופחת. כשהתקשרנו לסבתא בהתחלה היא לא היתה בעד. היא לא הסכימה לעזור, וזה שבר אותי. אני מאוד רגישה בכל הנוגע לחתולים, ובעלי חיים באשר הם. הם חסרי אונים שם לבדם, הם לא ישרדו אם לא נעזור. אחרי הרבה בכי, ובקשות מאמא שתחזיר אותי הביתה, סבתא השתכנעה לאסוף אותם ולהביא אותם הביתה.

זה שימח אותי, אבל עדיין נשארתי מלאה בדאגות בתקווה שכולם שרדו את השהייה בשמש החזקה. אחד הגורים היה מוטל על הקרקע ונראה דומם לחלוטין, הייתי בטוחה שהוא אבוד. לשמחתי, כבר מאוחר יותר באותו הערב אחותי שלחה לי תמונות של שלושתם, בריאים ושלמים. ההורים קנו מטרנה מיוחדת לגורים והאכילו אותם עימה.

בהתחלה היו בעיות עם הצרכים שלהם, לכן החלטנו ללכת לוטרינרית הקבועה שלנו. היא נתנה טיפים גם בנושאים אחרים ולבסוף הכל הסתדר בעצם. אותם שלושה קטנטנים שנמצאו עם עיניים עצומות, התגלו כשתי בנות ובן, כבני שבועיים לכל היותר.

באותם ימים, הטיפול בהם דרש המון השקעה וזמן, שני דברים שהיו לי. אפשר לומר שלקחתי אותם לחסותי, העברתי ימים שלמים בלהאכיל אותם, לנקות אותם, לדאוג להם והכי חשוב- לתת להם את האהבה שחסרה להם.

לא ברור לנו כיצד הגיעו שלושתם לרחוב שלנו, סביר להניח כי הם ננטשו בידי אדם ולא בידי אימם שהרי אמא שלהם לא היתה זורקת אותם באמצע הרחוב. כנראה שמישהו לא יכל לטפל בהם, וקיווה שאנשים כמונו ימצאו אותם ויממשו את הזכות הבסיסית שלהם לחיות.

הם נמצאים אצלנו עד היום, כבר בני כ- 6 שבועות בערך. הם כבר התחילו לאכול מזון יבש, ועושים את צרכיהם בארגז החול. הם נהנים לשחק אחד עם השני, ועם שלל הצעצועים שמצאנו להם בבית. אוהבים מגע ידיים חם, מאוד ביתיים ומתוקים. כל אחד מהם יפה ומטופח, הם ממש גדלו להיות שלושה מקסימים.

כרגע אנחנו מחפשים להם בתים מאמצים, אז אם אתם רציניים, מוזמנים להשאיר כאן תגובה בנושא.

ואיך נסיים בלי תמונות?

בני 4 שבועות:

שתי הבנות, מתכרבלות יחדיו.

הגורה האפורה, האחת שהקול שלה היה חזק מספיק כדי להציל אותם (ועד היום כזה).

השחורה-הלבנה, שקטה ומתוקה.

ושוב הבן היפיוף, שלא מפסיק לזוז!

אני באמת שמחה שלא התעלמתי.

ועכשיו, אבקש גם מיכם לא להתעלם. נכון, לא לכולנו יש את הסיבולת, הזמן, היכולת לטפל בשלושה קטנים כאלה. זה כמו תינוק, הם דורשים המון תשומת לב. בשביל זה יש עמותות וגופים אחרים שמוכנים לטפל בהם עבורכם. גם אנחנו שקלנו את האפשרות הזו כדי להקל על עצמנו. הגופים האלו דואגים להם ומשתדלים לעשות החיים שלהם לכמה שיותר טובים.

אז זהו בגדול.

שיהיה לילה טופי, וגמר חתימה טובה!