16/10/2008 23:12

אני יושבת כבר 10 דקות כאן. כותבת ומוחקת מילים

אין לי מושג איך לתאר מה אני מרגישה

אין לי מושג מה אני מרגישה, ליתר דיוק .

אני בן אדם שמתעצבן נורא מהר, ונורא בקלות.

וכשאני עצבנית, אני בקריזה

אי אפשר לדבר איתי, אי אפשר להצחיק אותי, אי אפשר להוציא אותי מהמחשבה של, 'הלוואי והייתי יכולה להרוג מישהו עכשיו.'

אני מתעצבנת, מהדברים הכי קטנים, לא חשובים ולא משמעותיים. אני יכולה להפוך נמלה לפיל.

ואז העצבים משתלטים עלי. בחיי שאני כבר כמעט לא זוכרת ממה התעצבנתי מהתחלה. אבל אחרי שהתעצבנתי, כל דבר מרגיז אותי עוד יותר

וכמובן שאני מוציאה את זה על האנשים הלא נכונים. ואני נהיית מגעילה , אדישה וקרה. ופאקינג בגלל מה ?

איזה שטות מזדיינת שלא אמורה להזיז לי אצבע בכף רגל.

אחרי שהבן אדם עליו כעסתי הולך, אני מבינה כמה טיפשה אני.

על מה בכלל התעצבנתי, וזה לא שזה לא ממשיך להרגיז אותי. אבל באמת, הגזמתי.

אני תמיד מגזימה. ואז אני מרגישה רע עם עצמי על זה שהייתי כזאת טיפשה, אגואיסטית ומגעילה.

ויודעת שאם הייתי עומדת בצד השני, לא הייתי מקבלת את זה יפה. כי זה באמת שטות שנתתי לה להוריד לי את כל המצברוח הטוב בשניה. בשניה.

אני יכולה לשבת עצבנית יומיים אחרי זה. ולא בגלל מה שעיצבן אותי, אלא בגלל שהתנהגתי כמו מפגרת. רק בגלל זה.

אני כל כך שונאת את התכונה הזאת בי. שונאת.

אבל צריך לדעת לקבל את זה בי. מה לא ? לכל אחד יש הדפקה הזאת שבו.

זאת שיכולה לגרום לאנשים אחרים להתעצבן עליך

וזה קורה לי כל הזמן. ואני יודעת לקבל את זה אצל אחרים .

אחרכך אני חוזרת הביתה ומחייכת לעצמי, לשכנע את עצמי שבאמת הכל בסדר

אבל הבאסה כבר עמוק בתוכי ואין לי מושג למה

וגם המקלחת לא עזרה לי לנקות את זה

ולא התחשק לי לצאת כי הייתה לי אווירה של בית. לשבת עם מכנס ארוך וקפוצ'ון בסלון עם שתיה וסרט. זה היה נחמד

ואיכשהו הלבד הזה מפריע לי. טוב לי איתו ונחמד לי איתו, אבל הוא בכל זאת מפריע.

והציעו לי לצאת ולא התחשק לי.

באלי לצחוק,

ובאלי לפרוץ בבכי ולא להפסיק

רק לא להמשיך לאגור את זה בפנים

אבל לבכות ככה סתם רק ידכא אותי יותר

ואיך זה שאין כאן אף אחד לצידי כשאני באמת צריכה

כשאני צריכה עצה, כשאני צריכה תמיכה, כשאני צריכה כתף או חיבוק.

כשאני צריכה שיגידו לי שהכל יהיה בסדר, שהכל בסדר כבר עכשיו.

כשאני צריכה שיחבקו אותי חזק וינגבו לי את הדמעות. שיחייכו אלי ויבטיחו לי שאין לי סיבה לבכות

שאני מסתכלת על הפלאפון ולא יודעת למי להתקשר. כי אני יודעת שמאחורי אף אחד מהמספרים שרשומים לי בזיכרון הטלפון, לא עומד מישהו שבאמת מוכן ורוצה להקשיב לי. לשמוע אותי. להבין אותי.  לא כזה שאכפת לו. לא כזה שמעבר ללהגיד לי 'אין לי מה להגיד לך' או משהו בסגנון, באמת לא יהיה לו מה להגיד לי.

ולא שזה חדש לי, לא שאני לא רגילה לזה. לא שזה יותר מדי משנה . אבל זה לא כיף כזה גדול

וחבל שאני לא סומכת מספיק על אף בנאדם כדי לדבר איתו.

ואיזה מצחיק זה, שמילה אחת מבנאדם יכולה לשפר לי את המצברוח פלאים. ובואותה מהירות מילה אחרת של אותו אחד יכולה להפיל את המצב רוח שלי לאדמה.

וזה לא שקרה משהו נורא וגדול .

אבל הנה הדוגמא, לדברים שנורא מעצבנים אותי. כשהם לא קורים כמו שתיכננתי. ואפילו לא קרוב לזה.

ויורד לי המצב רוח נורא מהר מאותו בן אדם, רק כי אני כזאת טיפשה שנתתי לעצמי להגיע למצב כזה.

למצב כזה בו התקרבתי לבן אדם יותר מידי. יותר מידי ממה שהייתי צריכה.

קרוב יותר עד שזה עובר את כל המסכות וההגנות שלי. ואני במצב הכי פגיע.

ואין דרך חזרה, אין לי איך לברוח מזה. אין לי איך לצאת מזה. כי עשיתי טעות שנתתי לזה לקרות. שנתתי לעצמי להגיע לשם.

ועכשיו זה אבוד . אני כבר שם . ואין לי שום מוצא

ואני אמשיך להפגע מאותו בן אדם כנראה לתמיד

למרות שהבטחתי לעצמי שזה לא יקרה לי יותר עם אף אחד. לפני 4 שנים, אני הבטחתי את זה לעצמי.

הבטחתי שאף אחד לא יכיר אותי, את מי שאני באמת.

שאני לא אסמוך על אף אחד, ושלא אתקרב קרוב מידי לאף אחד. לא עד כדי כך שיהיה לי ממש אכפת.

לא עד כדי כך שבאיזה שהוא מקום, תהיה לו יכולת לשליטה על ההרגשה שלי.

ועמדתי בזה. בחיי שעמדתי בזה. חוץ מבנאדם אחד.

וזאת טעות. טעות . הכי טעות בעולם. וצריך להמשיך הלאה כי ללכת אחורה אני כבר לא יכולה. אני כבר קרובה מידי וקשורה חזק ולא יכולה להשתחרר.

אני חונקת, ונחנקת.

אני לומדת לשמור מרחק. כי אני יודעת כמה זה מרגיז אותי כשלא נותנים לי את המרחב שאני צריכה לעצמי.

רק אצלי, הבעיה, שתמיד היה לי יותר מידי מרחב. מרחב כל כך גדול עד שהלכתי לאיבוד בפנים ולא מצאתי את עצמי.

ועכשיו, אם מישהו בא ולוקח לי את כולו בבת אחת זה מרגיז. כמה שזה מרגיז. זה באמת בלתי נסבל.

ואני לא מבינה איך עוד יש לי כוח להקליד.

אני לא יודעת מה עובר לי. לא טוב לי ולא רע לי

אני לא יכולה להגיד מה טוב פה

אני לא יכולה להגדיר מה רע

אבל שניהם שם. הטוב והרע

והדיכאון הזה ממשיך להשתלט עלי עם כל דקה שעוברת.

וכואב לי כל הגוף. כואבות לי הרגליים, והידיים, והגב , והברכיים.

ואני אולי נראית חזקה

אבל אני כל כך חלשה, כל כך חלשה שאין לי כוחות להלחם בזה יותר.

תמיד ידעתי ליפול לבור עמוק, ולצאת ממנו בכוחות עצמי. עם כמה שלא האמנתי בעצמי.

אף אחד לא באמת הוציא אותי מהבור, אף פעם.

משט לי יד אולי כן, הוציא אותי ? לא.

ובפעם הלא יודעת כמה כבר, אני מרגישה שאני מתחילה להחליק לבור חדש. שוב

ואני עייפה מידי בשביל להלחם

ואני יודעת ששם בחוץ לא קיים מישהו שיכול לעשות את זה בשבילי. להוציא אותי בכוח משם אם צריך.

אין שם אף אחד בשבילי, לצידי. לא היה , לא קיים, וגם לא יהיה. ואני מתחילה להתרגל לרעיון

רק שאני אומרת , שהפעם, אני לא יודעת כמה כוחות כבר נשארו לי לטפס למעלה. לפני שאני נופלת עד למטה.

אני לא יודעת אם יש טעם להלחם, אם גם ככה אני תמיד חוזרת לאותו מצב.

נופלת, ונלחמת בעצמי כדי לצאת מזה. בשביל ליפול שוב אחרכך. וזה תמיד חוזר על עצמו

וזה לעולם לעולם לא נגמר.

17/10/2008 00:11

ואני אמשיך ליפול לנצח, עד שאוותר

נשבר לי הזין כבר

מלחכות למשהו שלא מגיע

וזה לא שיש לי משהו יותר טוב לעשות