אני כזאת טיפשה

כזאת טיפשה .. שהנחתי לעצמי להרגיש.

וידעתי שהוא כזה חמור

ועכשיו זה כואב

איך החיים מאכזבים אותי

כי תצמיד כשאני מצפה או רוצה משהו מאוד, אני מתאכזבת בסופו של דבר

איזה מן תקווה זה נותן, לרצות ?

אני מרגישה מן ריקנות כזאת

כאילו אני חייה את החיים מתוך עניין של חובה או הרגל

שום דבר לא גורם לי לחייך יותר

ואחרי האכזבה הזאת לא נותר לי יותר למה לצפות וממה להתרגש

התחושה של הריקנות היא התחושה הנוראית ביותר

נוראית יותר מכאב, של אכזה או של אובדן אפילו

תחושה שאין שוםפ דבר בעולם הזה שיגרום לך להרגיש טוב

מרוב ריקנות לא מרגישים כלום

לא טוב לי ולא רע לי

פשוט כלום. רק כלום.

כמו גופה. כמו בובה. אמשיך לבהות בתקרה ולעשות מהלכים בראש

דברים שאני לא מסוגלת לעשות במציאות

והאמת ?

אני אפילו לא מצליחה לשפוך על זה כמה דמעות כהרגלי .

אני לא יכולה לבכות. לא יכולה כי אני לא מרגישה כלום.

אני ריקה. לגמרי. לא נותר בי יותר דבר.

אין שום טעם לשום דבר

אז מה הטעם

בלהשאר כאן ?

וגם אותי מתחילות להעסיק מחשבות על המוות

על התאבדות

כנראה שזה המקום היחיד שיש לי לברוח אליו.

גם אני מתחילה להאמין בזה

וכזאת הייתה חברה שלי שאמרה לי שמאמינה בזה, נלחצתי. פחדתי. זה הפריע לי

וכשזה מגיע אלי, זה בכלל לא מטריד אותי, ולא משנה לי.

אני לבד בכל מקרה

לא בא לי להתמודד לבד

לא באלי לחיות לבד

לא באלי להתאכזב שוב ושוב

לא באלי. פשוט לא באלי

ואם אין כאן אף אחד .. בשבילי ..

אז באמת מה הטעם .. לפחות אם היה לי בשביל מי להשאר כאן

אבל אני לא חושבת שלמישהו זה ישנה

אני רוצה להעלם. להמחק מהמפה. שלא ישאר ממני אפילו גרגיר אבק אחד קטנטן

ושיבכו עלי. שיבכו עלי הרבה.