היום-יום שלי עמוס וריק בו זמנית.

אני קמה בכל בוקר 6:45.

מתארגנת ומגיעה לבצפר ב7:59. מתחילה ללמוד ב8:00

חוזרת הביתה ב3 וחצי, אוכלת ארוחת צהריים.

מתיישבת על הספה ורואה השיר שלנו שבדר"כ משודר בשעה הזאת ואז נרדמת.

קמה אחרי שעה וחצי עם כאב צוואר נוראי בגלל הספה, ואז עולה לחדר.

בוהה במחשב ואולי שומעת מוזיקה זה יכול לקחת שעה.

נרדמת שוב במיטה.

קמה, אוכלת, מתקלחת, בודקת אם אין לי מבחן או שיעורים למחר.

לא שזה משנה, מרוב שאני יודעת שיש לי הרבה בלימודים יוצא שאני משותקת ולא מסוגלת לעשות שום דבר.

מגיעה לבצפר בלי שיעורים או מוכנה למבחן.

עד עכשיו נכשלתי ב2 מבחנים מתוך 2 שהיו. בוחן אחד מתוך 3 שהיו

ובעיקרון אם אני מבריזה מעוד שיעור אחד, או לחילופין נרדמת בשיעור .. אני מושעית.

הלחץ של הלימודים ותקופת המבחנים מעייף אותי ומשתק אותה עד למצב שאני לא עושה שום דבר כל היום

ומרוב לחץ החיים שלי ריקים וחסרי משמעות.

הריקוד תמיד היה מקום המפלט שלי. במקום לשבת ולבכות, הייתי רוקדת.

גם אני כמו כל ילדה ממוצעת רקדתי בלט בגיל 5.

וג'אז בגיל 7.

אני לשם שינוי, לא הפסקתי אחרי גיל 10 לרקוד.

ועד שנה שעברה מעולם לא הפסקתי, וגם אפעם לא הייתה לי בעיה להתקבל ללהקה או מגמה, איזו שאני רוצה.

אני יודעת שאני טובה בזה. אני רקדנית, יש לי הליכה של רקדנית, תנועות של רקדנית, וגמישות של רקדנית.

אין לי גוף של רקדנית. ואני לא מדברת על שמנה,רזה וכו'.

יש לי כל כך הרבה בעיות בגב ובברכיים ורגליים נקועות בלי סוף , שבאמת חשבתי שיהיה עדיף בשבילי להספיק במקום להתרוצף כל שבועיים בבית חולים.

אבל טעיתי. אני גם משמינה לאט לאט, ואני גם נכנסת לדיכאון.

כי שוב, זה היה מקום המפלט שלי.

הפרטיות שלי.

המקום בו אני משחררת את הרגשות איך שבא לי ואף אחד לא יבוא לנתח את ההתנהגות שלי

ריקוד בשבילי זה החיים

זה להיות עם עצמי, זה להכנס לתוך עצמי, זה להבין מה אני מרגישה וזה לפתור את הבעיות שלי

או לחלופין לשכוח מהן

.

לשכוח אם טוב לי או רע לי, לשכוח מה מחכה לי בבית או בבי"ס, לשכוח מההוא ומההיא.

לשכוח מהדמעות שנשפכו קודם ולשכוח את הכעס והכאב.

לשכוח הכל.

ואף אפעם לא הערכתי את זה מספיק. ועכשיו, עכשיו כשאני לא שם..

אני רוצה לרקוד במסגרת. אין לי זמן, אין לי כסף, והגב שלי לא מאפשר לי את זה.

ואני רוצה את זה כרגע, יותר מכל דבר אחר בעולם. אני כל כך מתגעגעת .. לאנרגיה הזאת.

אם אתחיל לרקוד שוב בטח גם אפסיק לעשן וזה עוד יתרון

זה כמו אוויר בשבילי, אני פשוט צריכה את זה.

ודווקא עכשיו שהחיים שלי ריקים, היא מתרחקנת ממני. היא מתרחקת ממני ואני יכולה להגיד לעצמי 'על הזין שלי, לא אכפת לי. אם היא מתרחקת שתעשה מה שהיא רוצה והיא תמיד יודעת איפה למצוא אותי, למה הרי אני צריכה לנסות לעזור לה לפתור בעיות שהיא לא מדברת איתי עליהן בכלל, בזמן שהיא לא מתעניינת אפילו מה שלומי'

ובכל זאת, אני לא מסוגלת. אני דואגת לה, ואכפת לי ממנה יותר משאכפת לי מעצמי.

אני רק רוצה את הטוב בשבילה. והלוואי שהייתי יכולה לדעת אם היא באמת מעריכה אותי על זה ..

או שאני סתם עוד אחת מהחברות שלה. אני לא יודעת איך לעזור לה, אני לא יודעת איך לקרב אותה בחזרה, בלי ללחוץ עליה ובלי להקשות עליה. בלי לחדור לה לחיים יותר מידי.

אני צריכה אותה והיא צריכה אותי למרות שהיא לא תודה בזה בקול לעולם.

אני מנסה למצוא את עצמי וזה קצת קשה

סידרתי את החדר קצת לשם שינוי כבר יותר קל לי למצוא דברים, אבל הבאלגן בראש לא הצלחתי לסדר עדיין.

אני רק מנסה לצאת מהבור שחפרתי לעצמי, כדי לעזור לה לצאת מהבור של עצמה.