בימים האחרונים אפילו לא טרחתי לבקר בבלוג , וכמעט לא באינטרנט

הייתי שקועה בנסיונות להבין איך אני יוצאת מהבור, שאולי בסופו של דבר חפרתי לעצמי.

אני לא בן אדם שבוכה הרבה, ובטח שלא ליד אנשים

אז רק כשכולם הולכים אני מרשה לעצמי

ועד אז, מעמידה פני אדישה, מחייכת לפה ולפה כשמצליח לי

מתעלמת ממה שקורה לי מול העיניים ואולי מעדיפה להדחיק

הכי נוח זה להאשים מישהו אחר במצב שלך, למרות שקשה לי למצוא איפה אני אשמה בכל זה, אבל כנראה שזו בכל זאת אני.

הסתומה שעושה טעות אחרי טעות אחרי טעות . וטעויות שפוגעות בי ואיך אני מצליחה להתמודד עם זה בכלל

כנראה שהדחקה היא הצד החזק שבי

אבל אני מגיעה למצבים שמרוב הדחקה זה מצטבר עד שאני מתפוצצת.

הכל משעמם לי מידי ורגיל לי מידי

הכל נראה לי מאולץ וצבוע, שכולם צבועים איתי ועושים לי הצגות. אולי כי ככה למדתי, שאנשים הם כאלה.

ואולי זה פרנויות ואולי זה לא. וכנראה שגם לא אדע לעולם.

הכל נראה לי שקורה מתוך הרגל ולא מתוך רצון.

הכל מרגיז אותי ואני נשארת אדישה

ואני מגיעה למצב בו נמאס לי להבין את כולם ולהתחשב בכולם

כי בכל זאת, מתישהו לא אמור להגיע תורי ? הרגע בו מתחשבים בי, מבינים אותי ..?

ואין לי ברירה כי אם אני לא אתנהג בשפיות הסביבה שלי תיחרב.

החרדות משתלטות לי על החיים ואני מתמודדת. בחיי. אני נלחמת בזה בכל הכוח, גם אם זה בסופו של דבר הדרך שלי היא הדחקה, והשכנוע העצמי שבעצם אני מדמיינת ואין לי כלום ואין שום דבר ויש סביבי מלא אנשים שאוהבים אותי ודואגים לי ומבינים אותי.

ואז מגחכת לעצמי בציניות שכזאת, כי בעצם על מי אני מנסה לעבוד ?

אני יושבת באוטו עם אמא שלי ורבה איתה, שוב כי היא מנסה להשתלט לי על החיים בכל צורה שהיא, לשלוט בכל המעשים שלי ולגרום לי להיות איך שהיא רוצה שאהיה.

ואז אני שמה אוזניות כי נמאס לי לשמוע אותה ולוחצת על פליי. ומה שאני שומעת זה

"tired of being what you want me to be .."

"dont know what your ecspecting of me"

"every step that i take is another mistake to you ...."

ושוב מגחכת לעצמי, כמה אירוני. צירוף המקרים.

במקום להבין אותי כועסים עלי, ואני במקום לכעוס בחזרה, מבינה אותם.

ונשבר לי כבר להבין את כולם ולהיות נחמדה לכולם כי בסופו של דבר אני מקבלת יריקה לפרצוף.

היום הרגשתי את הפחד עולה בי שוב, כמעט כמו פעם, לפני 3-4 שנים. כשזה היה חמור אז.

את העיניים מתמלאות בדמעות והכאב בטן הנוראי הזה, החום והסחרחורת, הדחף לצעוק שמישהו יעזור לי והרצון לרוץ , רק לרוץ. ולא להפסיק, לאבד כוחות לגמרי, עד עילפון.

בכל רגע אני רק מתפללת שהאדמה תבלע אותי . כי פה על פני כדור הארץ, אני מאבדת את השפיות לאט לאט.

ותמיד דואגת להדביק איזה חיוך על הפרצוף ולעשות הצגות, שאף אחד לא ידע לעולם.

ברמה שזה כבר חולני כמעט. לעשות את זה , בכל יום.

כל יום הופך קשה יותר מזה שלפניו, וכל שניה שעוברת אני מרגישה את הרצון להעלם מפני האדמה גדל עוד ועוד.

כל הזמן יש דברים שמנסים להשתלט לי על החיים ועל ההתנהלות שלי כבן אדם,

אני רק רוצה לחיות בעצמאות מלאה ולהיות אחראית על עצמי. לדאוג לעצמי ולחיות את החיים שלי בשקט.

ואני לא יכולה

וזה הכל באשמתי,

רק באשמתי.

ואני באמת לא יודעת כמה זמן אני עוד אחזיק מעמד, בכל זה.

בפחד, והפוביות למינהם, בחדרות, בכאב, בהצגות, בחיים עצמם.

ואם זה לא מספיק, איך אני מצליחה להשאר אדישה , כשאני רואה את זה כל יום, וכל היום מול העיניים שלי ?

and she sopposed to be my friend

and he love it, to hurt me.