אני רוצה הרבה דברים

וזה לא מטרות לחיים,

אלא דברים. דברים שיעשו את היומיום שלי יותר טוב

אני רוצה להיות מאחורי כל כך הרבה דברים

יש כל כך הרבה דברים, שאני מפחדת לעשות אותם. פשוט מפחדת

ואני יודעת שאני חייבת. יום אחד לא תהיה לי ברירה.

איך הייתי רוצה פשוט להיות מאחורי זה. לקום בבוקר ולדעת שאני לא צריכה לעבור את זה.

מצד שני, יש דברים שהלוואי שהיו קורים. שאני לא יכולה להספיק לחשוב על זה.

אני רוצה להיות שם ולהשאר שם לנצח. דברים שאני מרגישה שהציפייה אליהם תימשך לנצח.

אני רוצה להיות מאחוריו. הרבה מאחוריו. להוציא אותו מהראש שלי, ואולי מהלב שלי.

כי להבין מה הוא שווה (כלום) אני כבר מבינה. וזה לא עוזר לי. זה לא נותן לי כלום.

להפך, להרגיש שנתקעתי על הבחור הכי אדיוט בעולם. הכי לא נכון. והכי לא מתאים לי.

הלוואי והייתי יכולה להיפטר מכל הפחדים המגוחכים שלי, שלא נותנים לי מנוחה.

הלוואי שהייתי יכולה להשאר במקום מסוים, ולהיות שקטה. וזה לא שאני לא נשארת, אני פשוט מתחילה לרעוד.

אני מתחילה להרגיש בחילות, כאבי ראש וסחרחורות. והכי אני מרגישה, פעימות הלב שלי ואני שומעת אותן כל כך חזק בראש, כאילו משהו מכה בי שם בפטיש.

הלוואי והייתי יכולה להנות מחברה , עד הסוף. להרגיש טוב עם זה. כי ברגע שטוב לי, עולה לי בראש המחשבות 'מה אם'.

'מה אם זה יגמר' ' מה אם זה יעלם' 'מה אם ימאס לה' 'מה אם היא תעזוב אותי' 'מה אם לא באמת אכפת לה' 'מה אם יקרה לה משהו' .

ובראש שלי תמיד יש את הידיעה, שזה כאילו מן עובדה כזו. שיום אחד זה פשוט יגמר, פשוט ככה.

ואז אני שואלת, מה יקרה אז. האם בכלל שווה לי להשקיע בזה, כי זה עושה לי טוב. אבל מה אם אני יפגע.

מה אם יקרה לי מה שקרה אז, מה אם זה יחזור על עצמו. מה יהיה אז ? אני יתמוטט. והמחשבות האלה לא עוזבות אותי.

הלוואי שהייתי יכולה להספיק לבלוע את הדמעות.

להפסיק לרצות לבכות ופשוט לבלוע את זה פנימה. ולהתנהג כאילו הכל בסדר

להתנהג כאילו אין שם כלום וגם לא היה. וגם לא התכוון להיות.

ואז הייתי מפסיקה עם ההתפרצויות האלה שיש לי פעם בתקופה מסוימת. התפרצות של כל מה שאגרתי עם הזמן.

וגם אחרי יש עוד הרבה שפשוט לא יצא. ואני לא יכולה להוציא. ואני לא יודעת עד כמה אני רוצה.

הלוואי והחרדות נטישה האלה פשוט היו עוזבות אותי. עוזבות אותי במנוחה. עוזבות ולא חוזרות יותר.

כי עד שחשבתי שזה נגמר, זה התחיל מחדש. כי כנראה זה אף פעם לא נעלם, ואף פעם גם לא יעלם.

ולמדתי להתמודד, ולא להדחיק. לא לברוח מזה. להתמודד עם זה.

לא להלחם, כי אני לא יצליח לנצח. בחיים. כי זה חלק ממני. אבל גם לא לוותר ולתת לזה להשתלט עליי. את זה בחיים לא.

והעובדה היא שמיום ליום אני רואה איך אני מתמודדת עם זה ולא מחפשת פתרונות עוקפים. ואני גאה בעצמי על זה מאוד.

"Everything i'm not, made me everything i am"

הלוואי והייתי יכולה פשוט למחוק את העבר. למחוק תקופה מסוימת בחיים.

לא להדחיק, לא להתעלם, לא לשכוח, למחוק. למחוק ככה שזה כאילו בכלל לא היה מעולם. לא קרה מעולם.

למחוק את הצלקת שנשארה ולחיות את החיים שלי בשקט.

למחוק את הזכרונות, הטובים והרעים.

למחוק את הדמעות שפעם בכמה זמן נשפכות על זה.

למחוק את הדמעות שפעם נשפכו, והרבה.

למחוק געגועים,

למחוק את הכאב הזה.

למחוק את השנה הנוראית ביותר בחיים שלי. עם כמה שאולי הייתי קצת קטנה,

ועם כמה שזה גרם לי להתבגר, להבין, ולראות דברים מנקודה אחרת.

הכאב שהיה אז, והחרדות שאני חייה אותם כל יום בחיים שלי מאז, הרבה יותר חזקים.

יש דברים שאני לא יכולה לדבר עליהם עם אף אחד.

דברים שרק לחשוב עליהם קשה לי.

דברים שאני מרגישה שלדבר עליהם, יגרום להרס עצמי.

דברים שלעולם לא פתחתי בפני אף אחד . ואני גם לא אפתח.

דברים שמעולם לא סיפרתי לאף אחד, ואני גם לא אספר.

דברים שאני לא יכולה לדבר עליהם, אולי כי אני מעדיפה להדחיק אותם.

אולי הם בעצם חלק גדול מהסיבה למצבי רוח שלי .

ואת הדברים האלה, אני גם לא יכולה לכתוב פה. לא פה ולא בשום מקום אחר

גם לא בבלוג אנונימי שכתוב בעברית וקוראים אותו רק בסוריה.

וגם לא באחד שכתוב בסינית וקוראים אותו באפריקה. גם שם לא.

פשוט לא.

וזה אוכל אותי

אבל אני פשוט לא יכולה.

וזה דברים שאי אפשר להתמודד איתם. זה פשוט לא דבר שמתמודדים איתו

לא דבר שנלחמים בו

לא דבר שמוותרים לו

וכל מה שנשאר לי זה להדחיק. וזה הכי גרוע.

אבל אין לי מה לעשות עם זה

ואני מרגישה שאם אני ימשיך להדחיק, אני אתפוצץ. אבל לא שיש לי משהו אחר לעשות

רק לחיות ולחכות, שמשהו יקרה. מתישהו