הוא שם. הוא תמיד שם.
לא מניח לי, לא עוזב אותי לרגע.
רודף אותי, תמיד מחכה לי בפינה.
והוא לא עוזב. ומעולם לא עזב.
הוא יודע, הכל הוא יודע.
בהכל הוא שולט.
הנה הוא, נגלה לעיניי בפעם הראשונה. אז, מזמן.
כדמות שחורה ואפלה, עם עיניים אדומות והחיוך הכי מרושע שראיתי בחיי.
הוא מכיר אותי, אותך, את כולנו.
והוא עומד מולי. גדול כ"כ. מפחיד. ענק.
מסתכל לי אל תוך העיניים. עמוק אל תוך תוכי.
רואה את כולי. את ההווה שלי, את העבר שלי, את העתיד שלי.
ומולו אני חשופה. מולו אני כ"כ חסרת אונים.
אין ביכולתי לעשות שום דבר. אין איך להתנגד, אין איך לסרב.
כאילו שהיפנט, גורם לי לעשות דברים שאני לא רוצה.
לא משאיר לי ברירה.
והוא צוחק לי בפרצוף. כי הוא יודע הכל.
הוא שואב ממני את הנשמה, לוקח את האושר היחיד שנשאר בלב.
הוא חי מהסבל שלי. הוא חי מהכאב שלי.
הוא הודף אותי כ"כ חזק. מפיל אותי לריצפה.
והנה אני שם, שוכבת כ"כ חסרת אונים על הרצפה. וכל נסיון שלי לקום מפיל אותי שוב.
והוא חופר בשבילי בור.
אני מסתכלת עליו בחזרה. בעיניים.
את הכל הוא לקח ממני.
ועוד דמעה שזולגת מעיני. עוד גל קור שמקפיא עוד חלק בנשמה שלי.
עוד צמרמורת ודקירה אחת נוספת. עוד דמעה צורבת.
החסרתי עוד פעימה כשהבטתי בעינייו.
קמתי על שתי הרגליים והתחלתי לצעוק. ולכעוס. ולקלל.
נשבעתי שאני אנצח. נשבעתי שאשבור אותו לפני שהוא ישבור אותי. נשבעתי לא לתת לא להרוס אותי.
אבל הוא חזק. הוא חזק מהכל.
הוא מגחך ודוחף אותי אחורה.
מזכיר לי שהוא תמיד היה ותמיד ישאר הבוס.
לא חשוב לאן אלך, או מה אעשה,
הוא תמיד יהיה שם. להזכיר לי שאסור לי לחייך. אסור לי לשמוח. אסור לי לאהוב. אסור לי להיות נאהבת.
כי הוא תמיד יהרוס הכל.
מראה לי ומנסה להוכיח לי שאני אותה מטומטמת שתמיד הייתי.
מנסה להוכיח שהאושר קיים רק בחלומות ובסרטים.
שאהבה חייה רק בשירים.
מנסה להוכיח לי שכולם תמיד יאכזבו אותי. מספר לי שאסור לי להאמין לאף אחד.
אומר שכולם יפגעו בי. אומר שכולם יעזבו אותי.
ואז אני לא מאמינה לו ולא מקשיבה לו.
ושוב הוא מראה לי שהוא שולט בהכל ומוכיח לי שהתאוריה שלו נכונה.
מכאיב לי. סוחט ממני עוד כמה דמעות.
שואב את כל האושר באי פעם נשאר בליבי. מצחקק, מסתובב והולך.
ורגע לפני שהוא נעלם הוא מסתובב. עושה לי "בו" ומפתיח לא לעזוב אותי לעולם.
מבטיח לחזור ממש בקרוב. אוסר עלי לשכוח ממנו. ולו לרגע. כי אם אני יתחיל לשכוח ממנו, הוא יחזור.
כן הוא מבטיח.
מסתובב ונעלם בתוך העשן.
ואני יושבת על הריצפה ובוכה. כמה שאני בוכה.
כי כואב. כי הכל כואב. כי הכל מפחיד.
כי אני יודעת שהוא לא יעזוב אותי לעולם. כי הוא הכוח החזק ביותר.
כי הוא יגרום לי להרגיש רע. הוא יגרום לי להרוס לעצמי את כל הטוב. הוא יגרום לכולם לעזוב אותי.
הוא יגרום לי לא לתת לעצמי לאהוב.
מה שהוא לא יודע, זה שנשארה דלת אחת נעולה בתוך ליבי
אותה הוא לא פתח. אף אחד לא פתח.
הדלת שלי , הפרטית שלי. דלת של תקווה.
טיפת האושר האחרונה שנשארה והוא חשב שלקח.
לא אני לא יודעת איך, כמה, מתי ולמה.
אבל אני אצליח.
אני אצליח להתגבר על הדמעות והכאב. אצליח לאהוב בלי להפגע.
אני לא אתן לו להרוס גם את זה.
ואפילו שזו רק טיפה ועל כל השאר הוא כבר שולט, צריך ללמוד לחיות איתו.
צריך ללמוד לחיות עם הפחד.
כי הוא שלי. הוא אני. הוא חלק ממני.
כ"כ מתגעגעת אליך.
לא אל הגוף שלך, למי שהיית פעם.
ללב שאהב אותי. לא ללב הקפוא של היום.
אותה אחת שהכרתי כבר מתה.
ואני מסרבת להאמין שזו המציאות.
כי אני אוהבת אותה כל כך.
כי אני מתגעגעת אליה כל כך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
