לילה. החלק שהיה אהוב עלי ביותר ביום.
לפני שאת לוקחת את הראש שלך למימד אחד לגמרי,
נותנת לעצמך להרגע ולגוף לנוח...יש את הרגע של החשיבה.
בו, חושבים על כול מה העבר ביום או בכלל בתקופה האחרונה,
לפעמיים מתלוות למחשבות דמעות ולפעמיים חיוך, ולפעמיים שניהם.
אני בזמן האחרון מרגישה כמו מן תלויה בן שמים לארץ, אין חיוך ואין דמעות.
אני שונאת לחשוב לפניי השיינה, רצות אלי מחשבות ואיתם אני מרגישה כמה אני שוקעת
למטה עוד ועוד ועוד...
כשאני מנסה להדחיק ולחשוב על דברים טובים, עולה לו חיוך קטן שלצערי נעלם מהר מאוד
כי הכול מתקשר לי לאותה נקודה שנעלמה (האשליה).
החור העצום הזה שנוצר אצלי, חסוף וזה מפחיד אותי.
אם להסתכל פנימה זה יראה כמו מן נהר מלא רק בזכרונות, שאותם אני מוציאה כול פעם
ונזכרת במצבים מסויימים טובים ופחות טובים ועושה חשבון נפש עצמי.
לא רוצה יותר את החשבון נפש, לא רוצה את הביקורת העצמית שאני מעבירה כול פעם לעצמי,
לא רוצה את החשבות האלה, ולא רוצה את החור הזה.
מה שיוצא לי שאני חיה עכשיו בזכרונות האלה, זכרונות בלי חיוך ובלי דמעות.
זכרונות...
Midnight, not a sound from the pavement
Has the moon lost her memory?
She is smiling alone
In the lamplight
The withered leaves collect at my feet
And the wind begins to moan
Memory, all alone in the moonlight
I can smile at the old days
Life was beautiful then
I remember
The time I knew what happiness is
Let the memory live again
Every street lamp
Seems to beat
A fatalistic warning
Someone mutters
And a street lamp gutters
And soon it will be morning
Daylight, I must wait for the sunrise
I must think of a new life
And I mustn't give in
When the dawn comes
Tonight will be a memory too
And a new day will begin
Burnt out ends of smokey days
The stale cold smell of morning
The street lamp dies
Another night is over
Another day is dawning
Touch me, it's so easy to leave me
All alone with my memory
Of my days in the sun
If you touch me
You'll understand what happiness is
Look a new day has begun...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
dopamine7