ת'אמת, אני עדיין לא כול כך בטוחה למה לעזאזל אני עושה את זה,
אבל אם כבר התחלתי...אני לא יפסיק.
כמו שאני ואת יודעות, היחסים בניינו לאחרונה הלכו ודעכו, הצתמצמו, ויתקזזו,
זה קרה בגלל המון דברים, גדולים וקטנים, חשובים ופחות חשובים, רלוונטים, קריטים, בקיצור את מבינה.
הדבר היחיד שאני מצתערת עליו זאת העובדה שלקרת ההתפוצצות את ניסית להוציא את זה ממני,
אבל לא הסכמתי, ושלא תחשבי לא נכון, זה לא כי לא רציתי, כי פשוט לא יכולתי. כן, יש לי אופי כזה.
עם הצתברויות המקרים, הכול התמלא אצלי בפנים, הרגשות מעורבבות מפה ועד שמה...
הדיפרסיה שלך, הדמעות, או פשוט המצב הזה של אי מצב הרוח, שבר אותי מבפנים, רחמתי עלייך,
לא יכולתי שלא לעזור ולשאול. הייתי שם בשבילך בכול רגע, הכי קשה וגם בהכי קל, כי בשביל זה יש חברות,
כי בשביל זה יש אותי. חשבתי שאת באמת תעריכי את זה, אבל ממה שראיתי את לא,
למה? כי אני הרגשתי שאת חושבת שאני חייבת לך את זה, כי אני כביכול חברה שלך.
אז כמו שאמרתי, הייתי איתך, התעניינתי, שאלתי, יעצתי, והכול מתוך דאגה לשלומך.
אמרתי לעצמי, מריה, תקופה קשה היא עוברת זה לגיטימי שתרגיש ככה, תתני לה זמן, תהיה ליידה, תשמרי עליה,
וכך גם עשיתי...הגיע התקופה שבאמת הייתה קשה מכול הבחינות, ושם אני הייתי איתך מההתחלה, אז את הסוף כבר לא יכולתי כ"כ לסבול,
הייתי איתך ברגע הכי קשה, והתעקשתי לבוא, כי ידעתי...עד כמה אני הייתי רוצה שמישו יהיה איתי ברגע הזה.
תביני...קשה לי לראות אותך במצב כזה כול הזמן, אני כבר לא חושבת על הבעיות שלי כי אני חושבת עלייך,
אני יודעת שלא רואים את זה, אבל זה ככה.
אני יודעת עד כמה זה קשה, יודעת למה החיוך לא יעלה ויודעת שזאת תקופה של סבל ובכי,
אבל הרי ליד אנשים אחרים זה לא ככה, אני בטוחה שעכשיו...את כמעט ולא חושבת על זה, אני לא אומרת שבכלל לא,
אבל עם יד על הלב, את לא יושבת להם עם פרצוף של תשעה באב.
כול מה שעשיתי עד היום, כולל המריבה אני לא מתחרטת עליה, כי אני רציתי שבאמת תביני למה אני מתכוונת בריב שלי,
ולא כי אני רוצה שיהיה לך רע, ולצערי אני חושבת שאת עדיין לא מבינה.
ואני מרשה לעצמי לצטט אותך, יותר נכון משו שכתבת לי, שמצאתי לפניי כמה ימים וכמעט לא גמרתי את כול הטישו בבית:
"תמכת בי ברגעים הכי קשים, בכול הבכי והצרחות. היית איתי ברגעים הכי שמחים ומדהימים שהיו לי בחיים.
עודדת אותי לא לוותר על החלומות שלי, ולהמשיך להאמין...והנה, הרבה ממה שיש לי היום, בזכותך.
אני אף פעם לא ישכח את כול השיחות שלנו, וההתכתבויות, וה"סונדרוש" הזה שתמיד כ"כ עיצבן אותי...
ואת כול הימים המקסימים שעברנו בייחד...ואני כבר לא מדברת על הלילות XD.
הכרנו מלאכים, ועברנו בייחד דברים שאם נספר אותם למישו, אף אחד לא באמת יבין ויאמין.
עם הזמן נהיית הבן אדם הכי קרוב אליי, היחידה שאני יכולה לספר לה הכול, היחידה שאני באמת יכולה לסמוך עליה.
אין לי אף אחד אחר יותר קרוב ממך בעולם, את היחידה ואני יודעת שזה לתמיד !
אוייש באלי לבכות...(: "
כן כן , זאת את כתבת, מה שגורם לי להרגיש שאני לא כ"כ גרוע אחריי הכול :P
תביני את זה כבר מפגרת, מי דואג לך בעולם הזה יותר ממני?
מי עוד כותב לך רמזים על השלוחן שתזהרי אה?!
אחריי הכול, אני אוהבת אותך.
Maybe I, maybe you
Can make a change to the world
We're reaching out for a soul
That's kind of lost in the dark
Maybe I, maybe you
Can find the key to the stars
To catch the spirit of hope
To save one hopeless heart
You look up to the sky
With all those questions in mind
All you need is to hear
The voice of your heart
In a world full of pain
Someone's calling your name
Why don't we make it true
Maybe I, maybe you
Maybe I, maybe you
Are just dreaming sometimes
But the world would be cold
Without dreamers like you
Maybe I, maybe you
Are just soldiers of love
Born to carry the flame
Bringin' light to the dark
You look up to the sky
With all those questions in mind
All you need is to hear
The voice of your heart
In a world full of pain
Someone's calling your name
Why don't we make it true
Maybe I, maybe you
מעניין אם תביני למה בחרתי דווקא את השיר הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
dopamine7
