קודם כל עליי לערוך הכרות קצרה.
אני אוהבת לכתוב, לצייר, לשיר.
אני אוהבת את עולם הבמה והיצירה בכלל.
תמיד יש לי על מה לכתוב, ולכן פתחתי בלוג שנועד לכך.
אני מעדיפה להשאר אנונימית. יותר נוח לי להביע
רגשות כשאין מסביבי מכרים.
אז אתם מוזמנים לבלוג בכל עת שהיא(:
אשמח לדבר איתכם^^
אתם מוזמנים ליקרוא את הסיפור שהעלתי לכאן היום3:
אז..תשמרו על קשר~
-
חיבוק של שטן ומבט של מלאך,
פרק 1.
מרי-אן הייתה ילדה קטנה ורזה, יתומה ועיניה הכחולות תמיד היו עצובות. כולם הכירו את מרי-אן. היו לה פנים חיוורות, שערה הבהיר תמיד היה קלוע בצמה,
ואף אחד לא ראה מעולם את החיוך של מרי-אן. היא תמיד הייתה לבד ובצד, וחבריה היחידים היו הספרים. היא קראה כל ספר המצוי בסיפריה. היא זכרה ספרים בעל פה.
ביום הולדתה ה-10 של מרי-אן, מנהל בית היתומים החלטי להעניק לה מתנה שאין כמוה. להעניק לה אמא. מרי-אן הקטנה, לא הבינה את פרוש הדבר.
היא ידעה שהייתה לה אמא, פעם. הדבר היחידי שנותר לה מאמה היה מכתב קצר. וגם אותו מרי-אן שכחה לפני שנים.
באותו יום, הגיעה לבית היתומים אישה גבוה ורזה, עם עינים טובות וגדולות. אך משום מה, מרי-אן לא אהבה אותה. ''שלום מרי-אן." היא אמרה.
ומרי-אן הקטנה לא ענתה. היא שנאה אנשים זרים, כזאת היא, מרי-אן. אל אותה גברת, לא ויתרה וניסתה להתחיל שיחה עם מרי-אן.
"קוראים לי ולריה. את רוצה לצאת לטייל?" אך שוב, הנסיון היה לשווא. מרי-אן לא ענתה, וחיבקה בחוזקה את הספר האהוב עליה. "מה יש לך שם?" שאלה אותה ולריה.
"האם זה ספר? את יודעת, גם אני, כשהייתי בגילך מאוד אהבתי ליקרוא ספרים". ואז, לאחר משפט זה, התעוררה מרי-אן לחיים.
''באמת?'' היא שאלה בקולה החלש והרך. "כן, את יודעת מהו הספר האהוב עליי?" שאלה ולריה, מרי-אן לא ענתה. אך ולריה הבינה שהיא מצפה לתשובה.
"הספר האהוב עליי, מאז ומעולם הוא 'מצפן הזהב'. את מכירה את הספר?" , ''כמובן!'' ענתה מרי-אן, ''גם אני מאוד אוהבת אותו''.
לאחר זמן קצר, מרי-אן וולריה נפגשו שוב. יכול ליהיות, וזו הפעם הראשונה שמרי-אן דיברה עם משהו באופן כה גלוי. ואכן כן.
היא סיפרה לולריה עם אמה ואביה, על חיה בבית היתומים...על הכל!
הזמן עבר מהר. ואחרי תקופה די ארוכה ולריה הפסיקה לבוא לבקר בבית היתומים. מרי-אן תמיד שאלה את מנהל בית היתומים על ולריה, אך מעולם לא קיבלה תשובה.
ויום אחד, בדרכה לסיפריה היא ראתה אותה, היא ראתה את ולריה. ''ולריה!'' היא צעקה. ולריה, הבטיה לעברה, אבל לא עצרה.
''חכי לי! זאת אני! מרי-אן'', צעקה הילדה הקטנה. היא חצתה את הכביש בריצה, והחזיקה בשמלה של ולריה. "מי את ילדה?" שאלה אותה ולריה.
''זאת אני! מרי-אן! את לא זוכרת אותי?" היא שאלה בדמעות. ''אני מצטערת אבל לא".
מרי-אן לא האמינה לה. היא ידעה שזו ולריה. ואחר כך, כולם שמו לב לשינוי. מרי-אן חזרה ליהיות אותה ילדה קטנה וחיוורת. היא שלחה מכתבים לולריה, אך מעולם לא קיבלה תשובה.
היא ניסתה לברר עליה בכל מקום שהוא, אך מעולם לא הצליחה. היא באמת חשבה, שהיא מצאה אדם שתוכל ליקרוא לו ''אמא''.
חלפו להם כמה חודשים תמימים, וניראה כאילו הכל חזר לשיגרה, גם מרי-אן. כולם כבר שכחו את אותה ולריה, כולם, חוץ ממרי-אן שלנו.
אבל אז, כמו אור בקצה המנהרה, נפתחו דלתות בית היתומים שוב.
המשך יבוא.
הפרק השני יעלה או ביום ראשון בערב או ביום שני~
מקווה שאהבתם(:
שלכם, כותבת החלומות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
כותבת החלומות^^