אני יושבת פה, ayreon מתנגן לי ברקע.

בחיי כמה שאני אוהבת את הפרוייקט הזה.

אני יושבת פה וחושבת לעצמי, איך לעזאזל אני מגדירה את עצמי כבנאדם. ועזבו סטיגמות, אני לא מדברת על זה. אני מתכוונת מה עושה אותי בנאדם.

ובאמת שאין לי תשובה ברורה על זה.

אפשר להגיד שעשיתי פעילות הומנית בשנותיי המוקדמות (מי ישמע כמה זקנה אני) ותרמתי לא מעט לעולם עצמו (לא שזה עזר העולם נשאר חרא כהרגלו.)

חשבתי על מה אני אוהבת לעשות, כששואלים אותי על אובססיות עמוקות. אז דבר ראשון שקפץ לי לראש זה כתיבה, וליריקה בכללי. יש לי קטע לא ברור עם מוזיקה שאם יש שיר שהליריקה שלו לא מתאימה לא משנה כמה המוזיקה מדהימה. אני לא אשמע אותו.

מילים חודרות למחשבה שלי יותר ממוזיקה, כנראה בגלל שאני בעצמי כותבת ולא מנגנת או שרה או משהו בסגנון.

ואז חשבתי למה עוד יש לי אובססיה, והבנתי שגם למזל שלי ולכל הקטע הרוחני והמיסטי שבי. חלק שהזנחתי דיי הרבה בשנתיים האחרונות ואני רוצה לחזור לזה שוב. רק שהצבא לא מאפשר לי לעשות מדיטציות מתי שלי מתחשק.

אחרי הכל אני כרגע מספר שהוא בעצם רכוש של מערכת צבאית שמושתת על היררכיה (דיי מטופשת לדעתי) שכמה סמלים על הכתף קובעים את גורלי.

לא יודעת מה איתכם אני אוהבת שגורלי נמצא בידיים שלי, וזה שרע לי לפעמים ואני אומרת בא לי למות לא אומר שצריך להעיף אותי רק כי אין לכם כח לקחת אחריות ולעזור לבנאדם ולנסות לשנות לו את הגישה לחיים.

עוד לא הבנתי למה לעזאזל הצבא לא מוכן לתת לי פסיכולוג קבוע. הנה אני באה אני מבקשת עזרה. אני רוצה לתרום למדינה אני רוצה להיות בשירות הצבאי אני רוצה להיות חיילת למדינה ישראל (שאני לא הכי אוהבת) הנה אני מוכנה לתרום, אבל כן אני רוצה בתמורה את העזרה הקטנה הזאת שתעזור לי לצאת מהמצוקה (אעלק) שאני נמצאת בה.

לא יודעת אם זה בקשה מוגזמת, בסדר תרופות זה יקר, אז נוותר על נוגדי דיכאון, אבל בחיי פסיכולוג? שיחות שבועיות? מה קשה לכם לתת לי מישהו לדבר איתו.

גם על זה אתם שומרים בכח למקרים החריגים?

ופה אני לא יודעת מה מקרה חריג, אוקי אז לא אנסו אותי אבל הטרידו אותי מינית, אוקי אז לא הכו אותי בבית אבל חטפתי המון צעקות וקללות מאמא שלי (כפרעלייה). אז באמת אני לא מבינה איפה ההגדרה של מה זה בנאדם שצריך פסיכולוג ומה זה לא.

מי אתם שתקבעו לי אם אני צריכה פסיכולוג או לא.

אני באה ומבקשת גורם חיצוני שאין לי קשר אליו לשיחה פעם בשבוע גג שבועיים כדי לפרוק קצת עומס מהלב.

בכל מקרה סטיתי מהנושא.

אז כן ההגדרה שלי את עצמי? אני לא יודעת. לפעמים קשה לי להאמין שאני נושמת ושטויות בסגנון, אין לי נטיות אובדניות. אבל רצון לכאב הפיזי הזה תמיד קיים. מזל שאני השארתי תזכורות למה לא צריך לעשות את זה שוב.

ניסיתי להסביר לא מזמן למישהו למה פגעתי בעצמי פיזית במשך שנתיים (גם לקב"ן הסברתי)

לדמיין סיטואציה שבו הגוף חי ונושם אבל המוח לא, כאילו אין רגש ואין מחשבה והכל ריק ובאמת לא מרגישים הכי אנושיים בעולם, אז הפיסת כאב היומית הזאת נתנה לי את התחושה שעוד יש משהו בפנים ואולי אני לא מתה מנטלית לגמרי.

לא חושבת שמישהו יכול להבין את זה אלא אם כן הוא עבר סיטואציה דומה, מה שכן אני לא גאה אבל גם לא מתחרטת במה שעשיתי ואם הייתי יכולה לחזור על אותם שנים הייתי עושה אותו דבר בדיוק.

בידיעה שזה מה שחישל אותי והפך אותי לבנאדם שאני היום, חזק יותר ממקודם.

לאחרונה אני לא באמת יודעת מה אני רוצה מעצמי, מצד אחד אני כל הזמן בצבא או בבית, לא ממש עם חשק לצאת. בא לי לחדש אנשים בחיים שלי.

גם חשבתי על מערכת יחסים אבל אני לא יודעת כאילו... מה...

אני צריכה מישהו רציני, שיכבד אותי, יאהב אותי בלי גבולות, לא ידבק יותר מדי כמובן ויתן לי את החופש שלי להיות אני.

לא רוצה מישהו שיכבול אותי למיטה (אווו קינקי, בסיטואציות מסויימות לא אתנגד) ויכתיב לי את מהלך היום שלי וכדומה.

כנראה שאני פשוט צריכה מישהו שיזכיר לי את עצמי (אבל לא יותר מדי אני לא הכי מחבבת את עצמי) וזהו. יהיה בסדר לא?

באמת שלא יודעת אם יהיה בסדר, אני ממשיכה לחזור על המנטרה המיותרת הזאת כל יום. ואולי בסוף באמת יהיה בסדר.

(על מי את עובדת?)

Nemo.

רות. סוף. ובהצלחה לי בשבוע שמירות בתקווה שלא אתלה את עצמי בבונקר.