Love Babe'
מאז לא שמעתי מהם מילה. הם לא יצאו מהמחנה שיסבט שוב אליי,
ורק שמתי לב שמתרחש בתוך המחנה שיסבט משהו, וגם זה היה בקושי.
אז ככה שכל מה שנותר לי...זה לישון?
- - -
אולי עברו שלוש שעות ואולי יותר. אבל זה הרגיש לי זמן הרבה יותר ארוך.
הייתי קשורה לעץ ולא יכולתי לזוז.
וזה כל כך הציק לי. לא נרדמתי.
חשבתי רק על מה יקרה מחר. מה הם מתכוונים לעשות לי?
אני יישאר בחיים? זה הטריד אותי כל כך, וצמרמורת עברה בכל גופי.
לא הייתי עייפה בכלל. וגם כשהתחלתי להיות עייפה,
המחשבות ניערו אותי.
אבל אחרי כמה זמן העייפות נפלה עלי.
ונרדמתי.
הייתי חייבת לנוח, לצבור כוחות. הייתי חלשה כ"כ.
- - -
שוב התעוררתי לצלילם של קולות החבורה.
הו סליחה. השיסבט.
לקולות השיסבט.
רק הפעם, ממש ממש מוקדם בבוקר. השמש רק התעוררה.
והאוויר צונן וקריר. ערפל קטן שרר במחנה שיסבט.
פתחתי את עייני וראיתי מולי את ליסה, מקס, כל השיסבט בעצם,
ושני הבנים שאני לא יודעתי איך קוראים להם, ועל פניהם הבעת פנים, עצובה, מתחרטת.
מה זה אומר? הם יהרגו אותי?
אני חושבת, בו זמנית שהם מתקרבים אליי לאט לאט..
הלב שלי מתחיל לדפוק חזק,
הם קרעו ממני את החבלים, משהו שלקח כמו עשר דקות.
הייתי ממש תפוסה חזק לעץ..
זהו.
אני אומרת בליבי ורואה את גזרי החבלים הקרועים על הרצפה,
וסכין בידו של אחד מהנערים שאין אני יודעת מה שמו.
...
מה הם הולכים לעשות לי?
הם מתכוונים לרצוח אותי? על מה?!
על משהו לא נכון?! עיצרו!
ליסה חייכה אליי,
"בוקר אור ישנונית"
הא?
"למה החלטתם פתאום לשחרר אותי?" אמרתי בחשש,
"לשחרר אותך?! אנחנו מתכוונים להרוג אותך" אמר רמי. וליסה צחקה בקולי קולות.
"מ..מ.. מה?" גמגמתי, לא הצלחתי להבין מה קורה סביבי.
"תירגעי!" אמרה זיווה, "הם מסתלבטים עליך"
והם הסתכלו אחד על השני, במבט שהם זוממים משהו.
"מה...? עד שהבנתי למה רציתם להרו - - -" אמרתי בקושי.
"ובזכות ליסה לא מתת" הוסיף רמי
"אז עכשיו אתם משחררים אותי?"
"כן" אמרה נטע כל כך בטוחה בעצמה.
"ל..למה?" לחשתי
ליסה מיהרה לספר ראשונה.
"טוב, אז כמובן שאני הצלתי אותך ועל זה את חייבת לי כל כך בגדול."
היא חיכה והמשיכה
"סיפרתי לשיסבט על כל מה שדיברנו. אני ואת,
הם כמובן לא האמינו לי וכמעט רצו להרביץ לי גם!
תראי איך סיכנתי את עצמי בשבילך!" והיא שוב חייכה אליי.
"ואז החלטנו לבדוק את העניין
התקשרנו בחזרה למורדון.."
"והערנו אותו משינה.. " אמר רמי וצחק.
"כן. אבל זה לא חשוב.. אז החלטנו שזיווה תדבר במקומך.
והיא אמרה שהיא את, אז הוא שאל "דנה?"
זיווה ענתה לו "–כן"
"-קרה משהו?"
"-לא"
"-אז למה התקשרת בחצות הלילה??!"
"-אתה התקשרת אליי קודם"
"-לא באמצע הלילה! התקשרתי לפני כמה שעות!"
הייתה שתיקה לרגע.
"-מה רצית?" זיווה שאלה
"-מצאתי לך עבודה כמו שביקשת.."
"ואז נפל לכולנו האסימון." אמרה זיווה בביישנות
"אני ידעתי ראשונה שהיא דוברת אמת" השוויצה ליסה
פווו.. לרגע חשבתי שאני אמות. נשמתי לרווחה.
למרות שידעתי שמשהו בסיפור הזה מופרח קצת.
משהו לא ממש הגיוני. אבל.. נו טוב, אני חייה, נכון?
. . .
עדיין כאב לי, הסתכלתי על כל המכות על גופי, הסימנים והחבלות.
מקס התקדם צעד קדימה -
"אני מצטער" הוא אמר, וחייך חיוך שטני לעבר שאר החבורה שמאחוריו.
אולי אני חשדנית מדי, יכול להיות שבאמת הם גילו שהם טעו,
והם משחררים אותי עכשיו.
היום הזה לא יכול להשתפר.
"זה בסדר" חייכתי אליו, ושוב לא הייתי בטוחה שאני בטוחה.
"טוב אז אם את נשארת איתנו, נצטרך לעשות לך טקס קבלה לשיסבט.
אם את רוצה להפוך לאחת משלנו."
אמר אחד מהם וצחק.
צחקתי. ניסית להראות כמה שיותר משוחררת ובוטחת בהם.
אפילו שזה לא הרגיש לי ככה בכלל.
"חחח מפגר אחד" צחקה זיווה.
ואמרה
"טוב, אז אם את נשארת והכול היסתדר"
"בזכותי" הוסיפה ליסה
"בזכות ליסה..." המשיכה זיווה לומר
"כדאי שנכיר לך את כל השיסבטים החמודים שמתרוצצים פה." חייכה
"אני כבר יודעת את השמות של כולכם" אמרתי, ועדיין הייתה לי הרגשה שמשהו מתרוצץ באוויר.
וכולם הסתכלו עליי וציפו שאתחיל לומר.
אז התחלתי
"זו ליסה..." אמרתי וחייכתי לה, שמאחורי החיוך שלי פחד אימים ומלא חששות.
ואלה
"זיווה.. נטע.. רמי.. מקס.."
הסתכלתי על שני הנערים שלא ידעתי מה שמם.
ואז נתקעתי.
"לא של כולם.." אמרה זיווה וחייכה
"זה ליאור," אמרה נטע
היא הצביעה על אחד מהנערים, יש לו שיער חום קצר,
לא הייתה עליו חולצה, והיה לו גוף ממש יפה, שזוף.
היו לו מכנסי ג'ינס, שגזרו אותם עד לברכיים, ראיתי את זה לפי החוטים הפרומים שיצאו בקצה.
"הוא בן 15" המשיכה נטע לומר.
"וזה אור" אמר רמי
"תודה אני יכול לדבר לבד" אמר אור והושיט לי את ידו ללחיצת יד.
"נעים מאוד" אמרתי
"בת כמה את?"
"13"
"ועשרים ואחת ימים" אמרו שלושת הבנות ביחד, וצחקו כל כך.
ושאר השיסבטים לא הבינו במה מדובר ומה כל כך מצחיק.
"פ'חח איזו צוציקית" אמר לי אור והסתכל על שאר הנערים
"בן כמה אתה?" שאלתי
"עוד מעט 16"
הוא היה נער גבוה עם שיער צהוב, לגמרי, צהוב.
בלונדיני, לא שטני, בלונדיני. ממש ממש בהיר.
היו לו עיניים בצבע תכלת בהיר, והמון נמשים על כל פניו. וגם קצת על כתפיו.
גם לו לא הייתה חולצה, והיו עליו גם מכנסיי גינ'ס,
רק ששלו היו יפים יותר, כהים, ורחבים, שעוקפים קצת את גובה הברכיים.
שוב היה שקט.
"טוב-" אמרה נטע בנסיון לשבור את הדממה
"את מוזמנת לעשות כרצונך"
"אחרי הטקס חניכה" צחק ליאור
"רוצה שאראה לך איפה תשני?" שאלה ליסה.
"רוצה שאראה לך את האוסף שלי?"
אמר רמי
"חחחח רמי אתה והאבנים שלך" צחקה עליו זיווה
"אהמ זה גם האוסף שלי" אמרה ליסה.
"לא נכון!"
"כן נכון" אמרה ליסה.
"הם כמו אחים קטנים בשבילי" חייכה אליי נטע
"טוב די לריב" אמרה זיווה
"זה רק אבנים"
"נכון! רק אבנים שלי!" אמר רמי
"אחח' איזה מעצבן"
לפני שהספקתי לומר משהו נוסף. אמר מקס
"בואי איתי. נעשה טיול. אני רוצה לדבר איתך קצת"
לא חשבתי יותר מדי והלכתי צעד קדימה לעברו של מקס.
"בלי שטויות מקס. היא קטנה" אמר לו ליאור וקרץ לו עיין בצחוק
"סמוך עליי" אמר מקס וצחק איתו
התחלתי ללכת אחרי מקס,
ורמי אמר "את לא רוצה שנראה לך איפה –"
עצרה אותו ליסה ואמרה "תן להם ללכת.."
והיא חייכה אליי.
הבנתי למה היא התכוונה, למרות שבחיים מקס לא ימצא חן בעייני.
המקס הזה, הוא פגע בי כל כך הרבה פעמים...
זוכרים שאמרתי לפני כמה זמן שבחיים מקס לא ימצא חן בעיניי?
טוב. אז שכחו מזה.
- - -
הסוף
* * *
מתוך הפרק הבא:
"לפעמים נראה לך משהו שהוא בכלל לא נכון!!"
* * *
(הציטוטים מובאים מהפרק הבא לשם הגברת סקרנותכם בלבד, XD
הם לא מרמזים/ מראים/ מסבירים שום דבר. אין להם שום משמעות מלבד לסקרן אתכם, [:
אז אל תחפשו בהם פואנטה לגבי הפרק הזה, או לגבי מה שיקרה בפרק הבא. תודה XP)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: