קצת מיותר שנה שלא הייתי פה.קצת מיותר שנה ששחכתי שכן יש לי עם מי לדבר,
למי לפרוק מה שיש בלב.
אז כן, כמו שהבתנתם.
אני צריכה מישהו לדבר איתו.
יש כלכך הרבה דברים בחיים שמטרידים אותי אבל אתם מבינים שאף אחד לא מקשיב לי? או אפילו שומע.
נתחיל בדבר הראשון-
סבתא חולה בסרטן, יכול להיות שנותר לנו זמן איתה יכול להיות שלא.
החיים יותר מדי קצרים,לא הספקתי איתה כל כך הרבה דברים, ואני לא יודעת אם יהיה לי את הזמן.
המחשבה שעכשיו היא כאן ואולי היא כבר לא תהיה.
המחשבה שאבא שלי יפסיד את אמא שלו.
מנסה לשים את עצמי במקומו, מה אם זו היתה אמא שלי?
הדבר השני-
אמא ואבא, מה יהיה איתכם?
כל היום רבים כל היום כטכסים.
ותמיד יוצא עלי, הבת הקטנה.
על כבר דבר יש מה להעיר לי, על כל דבר יש מה להתלונן, כל דבר הוא לא בסדר.
גם אם משתדלים הכי בעולם, העיקר שאני לא בסדר.
הדבר השלישי-
הגיוס.
בעוד שבוע אני מתגייסת, כל כך הרבה לחץ, כל כך הרבה התרגשות.
הדבר המוזר הזה: להתחיל משהו חדש, משהו שאף פעם לא עשיתי, חוויתי.
התחלה חדשה זה תמיד מפחיד, ובפנים יש המון שאלות.
שאלות של פחד, שאלות של סקרנות, או שאלות עזרה כי באמת אין לי מושג.
בעיה רביעית-
אי תמיכה מוחלטת מהאנשים שאני הכי מצפה מהם.
אז כן יש לי חברות שרובן בצבא ולא בקשר,ויש לי חברות שלא התגייסו וגם לא בקשר.
אבל הכי נורא, זאת שגם אם היא מתגייסת היא צריכה להיות שם בשבילי, אולי לא באמצע שבוע אבל בסופי שבוע (שזה גם לא קורה סתם בדרך אגב),החברה הכי טובה שלי הוכיחה את עצמה מחדש.
בנוסף,יש את זה שלא מתגיעס כי הטא כבר סיים צבא לפני שנים רבות,זה שחיי איתי, ישן איתי, נושם איתי ואותי, כמובן........ החבר שלי.
ששכח שכרגע הוא גם החבר הכי טוב שלי.
שכל שעם כל אלה מסתדבר שאני צריכה אותו.
זה שאני הכי צריכה, הוא לא באמת שם בשבילי.
והמקום לתמוך,לגבות,לשמור,לטפח הוא מוסיף עוד- רב, מתעצבן,כועס,בורח,מכחיש,הורס.
איפה אתה כשאני הכי צריכה אותך? איפה אתה כשחברה שלך מתמוטטת ואתה זה שאמור להרים אותנ מלמטה?
איפה?
ותחשבו שאת ככללללל זה, אין לי למי לספר.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
