מועדון הטוקבקים המעולים

הנאום של בנימין נתניהו הערב היה נאום נפלא. ציונות במיטבה. זהו נאום שיכול לרצות במידה מסוימת את העולם, אין בו שום תוכנית או מסר שמסכנים את ביטחון ישראל, והחשוב מכל, הוא מכיל מרכיבים שסביבם הרוב השפוי של אזרחי ישראל יכול להתאחד, ובראשם הכרה בזכויות הפלסטינים, אך גם דרישה שהמדינה הפלסטינית תהיה מפורזת ושהפלסטינים יכירו בזכותו של העם היהודי למדינה בארץ ישראל.

ובכל אופן, נאום זה סותר לכאורה את התנגדותו הנחרצת ורבת השנים של נתניהו למדינה פלסטינית. נתניהו קרץ קריצה לנאמניו כשהזכיר את צרכי התקופה האחרונה, והבהיר בכך ברמיזה שהוא באמת לא שינה מעמדתו, אך בנסיבות הנוכחיות, אין לו מנוס מלנסות ולרצות את אובמה, לפחות במידת מה. ובכל אופן יש כאן סתירה בין ההסכמה למדינה פלסטינית לבין העמדות שביטא נתניהו בנחרצות שנים רבות. אך זו לא ממש סתירה. נתניהו מעולם לא פסל מדינה לפלסטינים במצב היפותטי שבו יהפכו להיות שוויצרים. הוא פסל אותה, כל עוד הם פלסטינים עם המנטליות הרעה, הפרימיטיבית והאלימה שאפיינה את אופיים הלאומי מאז התעצב כתגובת נגד לציונות. אבל משמעות ההתניות של נתניהו בנאום היא בעצם שהמדינה הפלסטינית שלה הסכים תוכל לקום רק אם יחול שינוי דרמטי בטבעם של הפלסטינים. הרי הפלסטינים יכירו פומבית בזכותו של העם היהודי למדינה בארץ ישראל כשיהיו שוויצרים, לא שניה לפני. היכולת להכיר בזכויותיו של האחר, בפרט אם הוא אויב שנוא כמו היאהוד, רחוקה ת"ק פרסה מהתרבות הערבית. כשזה ישתנה ניתן יהיה לתת להם מדינה. זה לא יקרה מחר, כנראה לא בדור הנוכחי. גם שוויץ לא נבנתה ביום אחד.