בלוג לפירסום סיפורים מידי פעם..

שרון לא האמין שדווקא הוא יצא הפעם.

בכלל, לא היה נראה לו הגיוני שהוא צריך ללכת להביא את הכדור- מלכתחילה הוא התנגד לשחק במקום הזה, אז מה פתאום שהוא יצטרך ללכת להביא את הכדור?

אבל הגרלה זאת הגרלה, והוא ידע שהוא צריך לעמוד בה, כמו שהיה מצפה מכל אחד אחר.

"יאללה, מה אתה עדיין עומד פה?" המריצו אותו חבריו "אל תעשה מזה סיפור! תדפוק בדלת, תבקש את הכדור, תגיד סליחה ותודה, ותלך.. מה מסובך?"

"הלכתי.. וחסר לכם שאתם לא מחכים לי!" הוא אמר והלך לעבר הבית.

כשפתח את השער התפלא שלא היה מעולם בבית הזה, מדובר בדירה שבמרחק שתי דירות בסך הכל מביתו. איך לא יצא לו להתקרב אליה אפילו?

הוא דפק חלושות בדלת, כשלאחר מספר דפיקות פתחה לו אישה נאה את הדלת.

"אני ממש מתנצל.. פשוט שיחקנו בכדור... ו.. הוא נפל.. לגג שלכם אני חושב..."

האישה חייכה אליו ואמרה לו "אתה בטוח שהכדור נפל לפה?"

שרון הנהן בבושה.

"טוב... אני קצת עסוקה.. אולי תבואו מאוחר יותר?" ניסתה האישה לדחות אותו מעליה.

"עדיף שלא.. כלומר.. אני מוכן לעלות לגג בעצמי אם הדבר דורש מאמץ... בבקשה?"

האישה נאנחה קלות,אמרה לו, שיחכה רק רגע והיא תכף תשוב וסגרה על פניו את הדלת.

בזמן שהמתין יכל לשמוע את האישה צועקת לעבר בנה "תעלה אותו לגג, תעזור לו מהר. בלי בעיות! אני מזהירה אותך שלא תעשה בעיות!"

כעבור רגע פתחה האישה את הדלת לרווחה והכניסה אותו לביתה. "תעלה לקומה למעלה" הדריכה אותו "שם כבר הבן שלי יעזור לך" היא הביטה בו בצורה מוזרה כמעה, וחייכה לעברו חיוך מאולץ.

מרגע לרגע הוא הרגיש שמשהו לא מוצא חן בעיניו באישה הזו.

הוא טיפס במעלה המדרגות, והביט סביבו. משהו בבית הזה היה נראה לו משונה מעט, הריחות, התמונות המעטות שבהם נראו בעיקר מערבולות של צבעים אדומים, כתומים, ירוקים.

הוא לא ראה את הילד בשום מקום, ולאחר שהמתין כדקה פנה לעבר הדלת שנראתה לו כמובילה למרפסת. הוא פתח את הדלת וראה חבלים זרוקים על הקרקע, כיסא ברזל, ועוד מספר חפצים לא ברורים. לא שידה. לא מיטה. הוא תהה לעצמו למה החדר הזה משמש.

הוא סגר את הדלת, הסתובב והופתע לגלות את האישה עומדת בצמוד אליו, תופסת קלות בכתפו. "אתה בטוח שבאת לקחת את הכדור?..." שאלה בקול קשוח.

"כן.. כן.. פשוט הילד שלך לא חיכה פה.." הוא גמגם  "אז חשבתי שזאת המרפסת שמובילה לגג"

"אז מסתבר שלא, אה?!" יא חייכה אליו עוד חיוך מאולץ. ולאחר רגע צעקה "תוםםםםם! בוא הנה מיד!"

אחרי לא פחות מ10 שניות יצא ילד קטן מהחדר שמולו, נראה היה שהוא בגיל שבע פחות או יותר.

"הייתי בשירותים.. אני מצטער"  הוא מלמל תוך כדי שמשפיל את ראשו.

"לא נורא חמוד" אמרה לא האישה בקול קשוח שסתר א.ת האמירה "עכשיו תראה מהר לבחור החמוד לאן ללכת. נכון?!"

"נכון" הוא ענה חלושות והחל לצעוד לעבר קצה המסדרון.

האישה ירדה בחזרה לקומה למטה ושרון התקדם לעבר הילד.

לפתע הילד נעצר, הביט עליו לרגע, ומיד הסתובב והמשיך לצעוד לעבר הדלת שהיתה בקצה המסדרון, לאחר מכן הוא פתח אותה בחריקה צורמת והחל לטפס על סולם שהיה בתוך המרפסת הצרה אליה נכנסו.

שרון הלך בעקבותיו, וכשסיים את הטיפוס לא יכל שלא לתמוהה כיצד האם מרשה לבנה לעלות לגג כזה. ללא כל גדרות, חשופה לעבר הכביש הראשי.

"ילד.. איך קוראים לך?"

הילד הקטן ענה בליחשה "תום"

"תום.. תוכל לעזור לי לחפש את הכדור?"

תום הנהן באיטיות והחל להתרוצץ ממקום למקום.

כששרון בקושי הספיק לסיים לסקור את אחת הפנות, כבר בא אליו הילד והושיט לו את הכדור.

"תודה" מלמל שרון ובא לפנות לעבר הסולם.

לפתע הרגיש לפיתה כואבת בידו. ממש כאילו משהו חזק תופס בו ולא מרפה. לכן כל כך התפלא לגלות שזהו הילד הקטן שתופס בידו בלי כוונה להרפות.

"תום.. אני רוצה ללכת... אתה מוכן בבקשה לעזוב אותי?" הוא מלמל בכעס עצור.

תום הניד לשלילה בראשו ורק דבק יותר בשרון "אל תלך.. אני מתחנן.. אל תשאיר אותי לבד!"

שרון לא ידע כיצד להתמודד, מעולם הוא לא הסתדר עם ילדים קטנים.

"אתה.. צריך משהו? אתה פוחד לרדת??" שאל, חושב שאולי זאת הבעיה.

הילד הנהנן במהירות.

אז בוא.. בוא נרד ביחד"! הציע שרון.

הילד רק העצים את אחיזתו ולא הראה רצון לזוז ממקומו.

"אל תפחד..." ניסה לעודד אותו שרון בחיוך מדומה "גם אני קצת פוחד"

"קח אותי איתך!" אמר הילד "קח אותי! בבקשה אל תשאיר אותי פה!!!"

שרון לא ידע מה לעשות... הוא ניסה ללטף את ראש הילד בעדינות ותוך כדי להחלץ מאיחזתו שרק התהדקה בכל רגע.

"אתה לא הראשון..." הוא אמר "כולם באים והולכים. רק אותי משאירים פה"

"כי זה הבית שלך" ניסה לענות שרון בהתלהבות "ברור שכולם יבואו וילכו, זה לא הבית שלהם!"

"לא." ענה בהחלטיות הילד "לא. לא כולם באים והולכים. יש שבאים. ולא הולכים. מי שבא והולך הוא חבר"

"ואם אני לא חבר?" צחקק שרון.

"אז אם יתפסו אותך- אתה לא תלך. ואם לא יתפסו אותך. אתה תלך. ותיקח אותי איתך? נכון?"

שרון לא הבין מה הילד מנסה להגיד לו, איך יכול היה לפרש את הדברים חוץ מדברי ילדות חסרי משמעות.. אם רק היה מפרש את הדברים בזמן.

"פעם. הגיע דווקאאיש שהסכים לקחת אותי איתו." תום התחיל לדבר שוב "אבל הוא לא הלך בסוף. הוא שיקר. הוא לא יכול היה ללכת. הם לא נתנו לו"

"מי לא נתנו?"

תום שתק ובשרון רק גבר החשק להמלט על נפשו מהבית המוזר הזה.

הוא ניסה לשחרר את אחיזת הילד, שרק הכאיבה לו.

"תום! אני לא חבר! תעזוב אותי! אני רוצה ללכת!"

לפתע הילד שיחרר את איחזתו ופשט את חולצתו.

לפני שרון ניגלו שריטות עמוקות ושטפי דם לאורך כל גבו ובטנו של הילד, שנצמד אליו שוב."בבקשה!" הוא המשיך להתחנן" אל תשאיר אותי פה"

שרון לא האמין שזה קורה לו, למה דווקא הוא נבחר הפעם? ליבו החל לפעום במהירות.

"איך זה קרה לך?" שאל אותו שרון, מקווה לשמוע תשובה אחרת משציפה לה.

הילד מלמל "חגורה, כסא"

"חבר הרביץ לך? חבר שבא לפה?"

"אמא"

חבר?"

"אבא"

שרון ניסה לצבוט את עצמו, מקווה שהזה רק חלום. אך לא. הוא החל לחפש את הפלאפון שלו בלחץ, ממשש כל כיס ובודק שוב ושוב. איך הוא העז להשאיר אותו אצל החברים? מי חשב לעצמו? הוא לא האמין שדווקא כשזקוק כל כך לפלאפון הוא לא נמצא אצלו.

כל מה שחשב עליו היה לברוח. כמה שיותר מהר. ואז להזעיק משטרה. רק לצאת מהמקום שנראה לו מפחיד מרגע לרגע.

אך איך יוכל להשאיר את הילד פה? הוא לא ידע מה לעשות.

לפתע נשמעה קריאה גברית "תום??? איפה אתה?"

שרון יכול היה לראות את הילד מתחיל לרעוד.

"הוא מרביץ הכי כואב... הוא מכאיב. לא רוצה לרדת. אל תעזוב אותי"

בשלב הזה שרון מצא את עצמו מחבק את הילד.

"אל תדאג.. אני אלך.. ואחזור.. ניקח אותך מכאן!"

הילד הנהן לשלילה "ואם לא תלך???" הוא צרח "אתה לא חבר!"

אני אלך ואחזור! אני מבטיח!" אמר שרון מנסה להאמין לעצמו.

"אם אתה תלך...עד שאתה תבוא יהיה מאוחר מידי.. יותר מידי מאוחר.. היום זה הסוף.. היום זה נגמר"

"מה נגמר?" ניער שרון את הילד, מנסה להוציא ממנו תשובה "תענה לי!!!"

הילד לא ענה. באותם רגעים נשמע קול הדלת החורקת. שרון פנה ללכת לעבר הסולם וממש כאילו קרע ממנו את הילד.

הילד הניד בראשו בחוזקה והחל למלמל "לא לא לא" תוך כדי שרץ לחפש את חולצתו שהספיקה לעוף מכסא שהניח אותה עליו.

שרון הרגיש כעת שוב לפיתה חזקה. הפעם בכתפו. הוא הסתובב ופגש בשני פרצופים מחויכים, מאולצים.

"יש בעיה בחור?" שאל הגבר, והאישה, שאותה כבר פגש כבר קודם אמרה "נראה לי שכן.. הוא עלה לפה כבר לפני המון זמן.. אני חושבת שהוא רוצה לגנוב דברים"

"חס ושלום!" אמר שרון "רק לא מצאנו את הכדור.. זה הכל.... בדיוק עכשיו תום הביא לי אותו"

בזמן שמלמל את התשובה קלט בזווית עיניו את הגבר מתקדם אל תום, תופס בו ומצמיד אותו לגופו.

"מה עשית לבן שלי???" צעק "מה קרה לחולצה שלו? ומה כל השריטות??"

"אני?" צרח שרון מבלי משים "אני? אתה לא מתבייש?"

פתאום, האישה חייכה, והחלה לצחוק, צחוק שיש בו שמץ שגעון "אמרתי לך.." אמרה לגבר "אמרתי לך שמשהו לא בסדר.. הוא יודע..."

"יודע מה?" ניסה להתמם שרון.

הגבר תפס בראשון של תום וצבט את לחיו בחוזקה "לא יכולת לשמור על הפה שלך פעם אחת בשקט! מה עוד סיפרת לו???"

תום החל לבכות ושרון התחיל להגיד "הוא לא סיפר לי כלום. אני נשבע! תעזבו אותו!"

הגבר חייך אליו, שחרר את הילד בדחיפה שהפילה אותו אל עבר הקרקע והחל להתקדם לעברו "אתה יודע. לא רק על הילד. ואתה תצא ותתקשר למשטרה, נכון?"

שרון הניד בראשו במהירות.

"אז יש פתרון. אולי לא תצא..."

לפתע החלו להתבהר דברי תום בראשו של שרון.

הוא ניסה להמלט לעבר הסולם כשהגבר ניצב למולו. הוא הסתובב, וראה את האישה במרחק נגיעה ממנו.

הם הקיפו אותו, והחלו ללכת באיטיות. הוא ראה לאט לאט את הכביש הראשי יותר מקרוב.

והם המשיכו ללכת, בלי לגעת בו, אך חוסמים אותו מללכת, מקרבים אותו לאט לאט אל עבר קצה הגג.

"אתה לא תלך למשטרה? נכון?" שאל הגבר.

שרון הניד בראשו במהירות "לא. ממש לא. אני נשבע."

"הוא נשבע.." צחקקה האישה "זה נחמד להישבע.. אבל זה לא נשמע לי הגיוני..."

שרון הרגיש את רגלו נוגעת בשולי הגג. הוא ניסה להתקדם ולהתרחק מהשולים אך הגבר חסם אותו בגופו. כשניסה להפעיל את אגרופיו נתקל בשריריו של האיש, שרק סגר עליו מרגע לרגע.

"בוא נגיד שהלכת לחפש כדור."

"זה נכון..." אמר שרון  "באמת!" והחל לרעוד.

"אז בוא נגיד, שלא שמת לב.. ממש חיפשת את הכדור. ואוי ואבוי!"

"מה קרה?" שאלה האישה בחיוך

הוא פתאום נפל!" ענה הגבר בחיוך "נכון שחבל שלא שמנו פה גדר בחורצ'יק?"

שרון רעד בכל גופו ולא יכל לענות אפילו.

"אנחנו ממש נהיה עצובים שטרגדיה כזאת קרתה דווקא אצלנו בבית.. נכון?"

חיוך האישה התרחב מרגע לרגע.

"אבל כנראה שהבחור לא היה זהיר. ואנחנו הזהרנו אותו שיחפש רק במרפסת. שזה מסוכן לעלות לגג. אבל הוא לא הקשיב, נכון בחור???"

שרון לא ענה ורק החוויר מרגע לרגע..

הוא ראה בזווית עיניו את תום יושב על הרצפה ממרר בבכי "עוד אחד הלך.. הוא לא חבר... אני יודעתי! ידעתי שהם לא ירשו לו".

"על מה אתה מסתכל בדיוק?" צרח האיש "תענה לי!!! נכון שלא הקשבת לאזהרות???"

 "נכון נכון" גמגם שרון, בקושי.

"אז בגלל חוסר זהירות כזה, וחוסר הקשבה, הוא נפל. ככה זה הנוער של היום.. לא מקשיבים ומשלמים על כך ביוקר. חבל שנפלת ככה חמוד!"

"לא, לא לא לא לא לא" הוא מלמל, "לא נפלתי.. עדיין לא! אני לא אגיד כלום.. אני נשבע!"

"אז גם אני לא אגיד כלום. נשבע" אמר הגבר, ונגע בקצה כתפו של שרון.

שיווי משקלו של שרון התערער.

הוא אבד שליטה.

בקושי הספיק לשמוע את הגבר צועק בנימת צחוק" אוי.. מאמי.. אל תשאלי מה קרה! הילד שבא לפה מקודם.. אני חושב שהוא נפל..."

בקושי הספיק לשמוע את תום צווח "לאאאאאא",

ואז רק היה המון רעש.

מכוניות.

דם.

עולם יפה.

ילד קטן שמלמל "אל תשאיר אותי לבד".

וזהו.