בלוג לפירסום סיפורים מידי פעם.. |
| 6/2009
בס"ד
מי מגשים את החלום?
כשירדן הביטה בה לא יכלה שלא לחייך.
חיוכה התמים ושובה הלב, המיס את לבב כולם, וגרם לכולם מחייך.
וכעת כשירדן הביטה בחיוכה לא יכלה שלא לחייך גם היא.
ירדן ידעה שאם עכשיו תתחיל לספר, אז היא תקשיב לה. היא טיפוס כזה, שיודע להקשיב, בכל מצב.
"את יודעת" החלה להגיד ירדן, והיה נדמה לה שהיא ענתה לה בקול חלוש -"כן.. תדברי..."
"תמיד קינאתי בך.
הכשרון הזה שלך- יכולת הדיבור המופלאה. זה הרס אותי.
את זוכרת את הפעם הראשונה שבה נפגשנו? אני ידעתי שאני אהיה החברה הכי טובה שלך. את נכנסת לכיתה בבטחון כזה, וענית לכל השאלות ששאלו אותך, ברוגע, בשלווה. בכלל לא הסמקת.
ונהפכנו להיות חברות כל כך טובות.. את אף פעם לא הפסקת לעזור לי- גם כשרבנו ולא דיברנו יומיים- את התייצבת לידי.
ואני תמיד הערכתי אותך. איך לא? בכל פעם שהגענו למקום שבו הפגנת את הכריזמטיות שלך, כבר מרגע שפתחת את הפה- כולם הקשיבו לך.אולי אפילו לפני- כשחייכת את החיוך הממיס שלך.
זה לא הפליא אותי שכל כך התקדמת בחיים- בפעם הראשונה שניסית להתקבל למועצת התלמידים ולא היית בטוחה שתצליחי- אני הייתי בטוחה.. ידעתי שכבר בנאום הבחירות הראשון שלך כולם יחליטו שאת המועמדת המתאימה.
אני כל כך שמחתי בשבילך כשהתקבלת.. אבל קינאתי. את יודעת למה?"
שתיקה. היא לא ענתה לירדן וירדן נשמה עמוקות והמשיכה ברצף הדיבור שלה
"קינאתי כי זה היה התחום שבו הייתי הכי גרועה.
תמיד חלמתי לדבר כמוך, בבטחון, ללא בושה ובלי להסמיק. לדעת להגיד את המילים הנכונות בזמן הנכון- בלי להתבלבל אף פעם. כי בכל פעם שאני רק פתחתי את הפה כדי לדבר מול אנשים, הייתי מתבלבלת ואומרת 'לא משנה'.
את בטח שמת לב שבכל פעם שרציתי להציע רעיון, הייתי דוחפת לך מרפק, ואומרת 'בחייאת תציעי את זה את'.
ואת היית מציעה. בלי להתבייש. וכולם היו ישר מסכימים ואומרים לך כל הכבוד, כשאת היית עונה בראש מושפל מעט 'זה רעיון של ירדן. תנו לה את המחמאות'.
אני זוכרת את הלילה ההוא, לפני הבגרות בספרות. למדנו כל היום ותכננו שבלילה תשארי לישון אצלי,או יותר נכון- לא לישון אצלי. כי דיברנו כל הלילה. סירפתי לך כל כך הרבה דברים עלי, שאיש לא ידע, וגיליתי עליך כל כך הרבה דברים שאני לא ידעתי.
את סיפרת לי שאת רוצה יום אחד להיות מראיינת, בחדשות או ברדיו. ואמרת שחוץ מלעבוד בתקשורת את רוצה גם להשפיע. אולי להיות יום אחד חברת כנסת. ואני נשכתי שפתיים ואמרתי לך שזה יקרה לך בטוח, ולא אמרתי לך שזה החלום שלי כבר מזמן.
באמת שחשבתי שאת תגשימי את כל החלומות שלך- כי את אחת שעומדת במילים שלה.
כשעשינו את המיונים לצבא ואת התקבלת לגלי צה"ל ואני למודיעין, שמחתי בשבילך באמת. כי את הצלחת לצעוד עוד צעד בשביל החלומות שלך, את התקדמת עוד צעד בדרך למטרה.
ואני- נשארתי מאחור. יודעת שהעתיד שלי לא ידוע, ושעדיף לא לחלום, אלא להיות ערים למציאות.
ואחרי שהשתחררנו והלכנו לטייל בדרום אמריקה לכמה חודשים, הרגשתי שכל הקנאה שלי נעלמת. שאני משלימה עם העובדה שיש אנשים שהחלומות שלהם מתגשמים ויש כאלה.. שצריכים פשוט לשנות כיוון. והתחלתי לחשוב לאיזה כיוון אני אלך. מה אני אלמד.
ידעתי שאת תגשימי את מה שתרצי, וחיכיתי ליום שבו אראה אותך נואמת נאום חוצב להבות מול עשרות אלפי מפגינים בכיכר רבין"
השקט שהיה במקום רק המשיך.
ירדן נשמה עמוק ואמרה "רק עוד שתי דקות.. עוד קצת סבלנות... תודה שאת מקשיבה לי כל כך"
והמשיכה בדיבורה "אז תגידי לי.. איך זה יכול להיות? איך זה יכול להיות שהיום, אני זאת שמגשימה את החלום, והולכת לנאום נגד הממשלה, בכיכר רבין, מול אלפי אנשים, ואת פה? איך זה יכול להיות?"
עיני ירדן התמלאו דמעות והיא הרימה מהרצפה את הזר שהכינה מבעוד מועד.
"אני מלאת געגועים, יקרה שלי" אמרה ירדן, הניחה את הזר בעדינות על הקבר שניצב מולה והביטה, עוד פעם אחת בתמונה שלה, של החברה הכי טובה, שעדיין מחייכת...
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=10910208
| |
| כינוי:
מיכל 671
מין: נקבה
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
